"זה כבר לא נדמה לי,אלא שאנחנו מתבגרים מהר מדי.בלי שחשבנו בכלל,בלי ששמנו לב בכלל,מסתבר שהתבגרנו.זה יכול להיות דבר אחד שקורה או רצף של אירועים,אבל בשורה התחתונה-אנחנו מתבגרים".
והנה,כבר אוקטובר.
אתמול ,קרוב קרוב וצמוד צמוד,מחזיקה לו חזק את היד למשך כל הזמן,איתו לאורך כל הדרך,חבר טוב מאוד שקבר את אמא שלו,שנפטרה יום לפניכן.
כולנו ידענו שמתישהו זה יקרה.לאף אחד לא הייתה ההערכה.רק לי הייתה תחושת בטן רעה,ולפירחח ולי היה נושא שיחה משותף לכל השבוע,אבל עדיין-זה בא בבום,וכאב.
יום מתיש ונוראי,בחום מטורף לקבור בנאדם.אירוניה שהילד הכי חמוד והכי מתוק דווקא הוא מקבל דבר שכזה.עוד יותר אירוניה היא שהילד שהכי אוהב סרטי אימה קובר את אמא שלו ביום שישי ה-13,לא פחות,יום שמוגדר רישמית כיום של מזל רע.
ומה איתי?
מחר עולה לבסיס בפעם האחרונה,בגלל התעקשות של המפקדים שלי. עולה,עובדת ויום אחרי אורזת את הכל ואומרת שלום ולא להתראות בשבועות הקרובים,עד לשיחרור.
מבחינה רומנטית לא יכלתי לבקש יותר-מרבה דברים מרבה צרות. יותר מדי זמן חיכיתי וביקשתי וקיוויתי...ובא משהו,אבל אני פשוט לא רוצה ולא מרוצה. הוא מצחיק אותי וכיפי,אבל בו זמנית זה גם נראה לא מחייב ואני מודעת לעניין שאני משחקת על הגבול הדק הזה שבין להטריף את דעתו של הבחור לבין שבירה מוחלטת שלו.
שבוע מטורף לחלוטין,ולחשוב שפיתאום אני גם מתחפש"שת. 23 ימים לשיחרור מראה לי כאן הקאונטר (ספרן,בעברית נכונה).
ובסוף,גם זה ייגמר,ומגיעה לקיצה תקופה.
ובסופו של יום,וסופו של סופ"ש שמבחינתי לא הייתה בו מנוחה כלל,אני מבינה שבעצם הכל מתחבר לי.
אחד ועוד אחד,יגיד כל ילד קטן,תמיד יהיו שווים 2,לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
