אמצע הלילה בין חמישי לשישי.
כבר שבועיים פלוס משוחררת,בלי להרגיש. וכאילו תקופה שלמה עברה.
"התחתנתי" וגם "התגרשתי" מעוד בחור מקסים וחמוד שרדף אחרי עד שכמעט נמאס לו ובסוף קיבל את החלום ושברו.
בין לבין היו לי השבועיים המטורפים והמדהימים ביותר שהיו לי בחיים. שבועיים ללא שום התחייבות, בלי כלום על הראש, אפילו לא שעות שינה או דאגה לאוכל..כלום.
ובלי להרגיש, עבודה. כבר שבועיים ברציפות וללא הפסקה שאני עובדת באחת מחנויות הספרים המקומיות ונהנית מכל רגע.
משלבת בקלילות בין האהבה הגדולה שלי לספרים והאהבה השנייה שלי, לאנשים.
וקצת כאבי לב, וקצת כאבי אגו, והרבה לבטים ותחושה של לבד אבל גם משפטים מדהימים דוגמאת "תודה, אף אחד לא יכל לעשות את זה יותר טוב מאשר את" דרישות חוזרות ונישנות של אנשים ללכת לעבוד עם ילדים "את צריכה להיות גננת" שהיום הגיעו לשיא חדש כשלקוחה שעבדתי איתה ניסתה לשכנע אותי לבוא ולהיות סייעת בגן ילדים מסוים...
ואני מאוכזבת וגם שמחה, ומחר יש לי יציאה ראשונה לדייט מזה הרבה מאוד זמן, ואני באמת לא יודעת מה יהיה, רק הלוואי שההופעה של עברי לידר בבארבי תהיה מוצלחת.
אני אמורה להיות שמחה עכשיו,לא? הצלחתי להתמודד עם השינוי בצורה די טובה ודי מוצלחת. אז למה אני מרגישה את נקיפות המצפון האלה מתחתית הבטן? ולמה תחושת הלבד הזו פיתאום?
העיקר,אבל העיקר, שהגרפיקאי אמר שבנים נופלים לרגליי. זה עשה לי את היום, אם לא את השבוע,ואולי מעבר לזה.
מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
