Life Is A Show

וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לבכות.

ובגרון יושבת לה המועקה הזו, ההרגשה הזו שלא רוצה לצאת משם,שהתנחלה משם עד שאני אצליח לעקור אותה, איכשהו.

והוא גרם לה, לא פחות.

אבל למה?

כנראה שהוא לא בשבילי, וכנראה שהוא מושך את זה סתם כי נוח לו.

אבל..אולי אני טועה? אולי הוא רק לא בטוח בעצמו אז הוא מתנהג ככה?

ואולי משהו דפוק בו? עוד אחד מהבחורים האלה שנכנסים לרשימה השחורה...

אחד עם חסך ברגשות, שני עם חסימה ברגשות, שלישי שלא יכול להביע רגשות ורביעי שפשוט לא מרגיש..

אבל..למה?

ונמאס לי, והחדר שלי מבולגן לחלוטין וכבר אין לי כוח לכלום.

באמת שכבר אין לי.

די,נמאס.

שייסע,שיעזוב, אני לא באמת צריכה אותו ואת היחס שהוא אולי נותן לי פעם בשבוע.

עקצתי אותו על זה...על העניין שבקשר שלנו נורא מטפחים את עניין חיי החברה..כל אחד של עצמו.

"כשיהיה לי חור בלו"ז אז ניפגש,בסדר" עקצתי אותו בכוונה,שיכאב לו.

יום אחרי חזרתי על זה שוב..."אז ניפגש ביום רביעי,כן" "רגע..אבל מה יש ביום רביעי?" "מה,אתה לא יודע? יש לי חור בלו"ז,אפשר להיפגש!"

שמעתי אותו נפגע מהצד השני, אז מיהרתי להגיד שזה בצחוק ושאני צוחקת....

אבל באמת שנמאס לי.

מבחינתי אני יכולה להוריד את הירח בשבילו. לא באמת אכפת לי לאן ללכת איתו ובאיזו דרך נגיע לשם. העיקר להיות איתו.

כנראה שזה לא הדדי.