חזרתי מהסמינר.
חמישה וקצת הימים הכי מדהימים כמו שלא היו לי ממזמן.
כל כך הרבה אנשים טובים ואיכותיים והרמה בשמיים וכל כך כיף שיש עם מי לדבר ועם מי להתייעץ ולשאול ולהתחבר.
וכל כך הרבה בחורים יפים ובנות יפות וכל כך הרבה אנשים עם יופי פנימי וחיצוני ביחד.
ויש לי צוות מקסים ואני כל כך אהנה איתו, אני בטוחה.
ויש לי חברה חדשה ומקסימה, בנוסף, שהתחברנו מצוין, שפשוט קוראים לה אבריל. כי ככה היא נראית בדיוק.
ואפילו בחורצ'יק.
את ג'יי העפתי מכל המדרגות.
גם מעצם העובדה שלא היה כל כך כיף איתו בכללי (הסיפור משבוע שעבר הוא פשוט סיפור) גם בגלל שהייתה לי תחושת בטן לא טובה, וצדקתי לגביה- הוא כנראה קצת אובססיבי, ואני לא אוהבת את זה.
חמישה ימים מלאים במחשבות וסדנאות והרצאות בלתי נגמרות. מימי לא חשבתי שאני אהיה מסוגלת לשבת בהרצאה שלמה באנגלית ולהבין כל מה שאומרים.
אבל אחרי הרצאה אחת, שתיים, עשר....כבר התרגלתי.
לדבר אנגלית עם אנשים שהדרך היחידה לדבר איתם זו השפה הזו. לא עברית.
להכיר ולהבין מנהגים אחרים.
להבין שאני שליחה גם כשאני מצחצחת שיניים וגם כשאני מתעוררת בבוקר וגם כשאני מבקשת לשתות מים.
וכל כך הרבה התרגשות.
ועוד שנייה והכל כבר מתגלגל.
כמה כבר נשאר לי? עוד חודש ושמונה ימים אני כבר שם.
זה מדהים איך שהזמן טס.
ושרתי כל כך הרבה, ורקדתי כל כך הרבה, וקפצתי כל כך הרבה שחזרתי רזה יותר, קצת חולה ובעיקר עייפה מאוד.
ועם בעיות בברך שהתחילו משומקום עקב התפרעות יתר (אי אפשר לשחק דונקי בלי להשתגע...ככה זה!).
שיא הסמינר- שישי בערב, קבלת שבת.....אנחנו שרים את "אדון עולם" בעיבוד לשיר של הבקסטריט בויז.
וכמובן- יום שבת במסיבה ובראשון בבוקר, שחזרנו לשניה להיות ילדים בכל המשחקים האלה (עיין ערך וואה!)
It is the tree of life for them to hold fast to it.
And all of it's supporters are happy.
עוד שיר אחד מיני רבים שלמדנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
