עוד קצת פחות משבועיים הטיסה.
בית הקפה נסגר,בייביסיטר אני נאלצת בצער רב להפסיק ולעשות כי לא נשאר לי זמן לעצמי.
עברתי בהצלחה רבה את מבחן הויזה בשגרירות ארה"ב, ואין דבר שיפריע לי עד לטיסה (חוץ מתאריך לטיסה,שכרגע הוא לא ידוע בכלל, דבר מעצבן מאוד!).
כבר קניתי מזוודה (חדשה,תכולה ויפה) ותיק מגניב שמכפיל ומשלש את ניפחו.
קניתי הרבה מתנות למשפחות,הרבה דברים לעצמי,נעלי הרים לטיולים בזמן המחנה ואחרי,עם המשפחה.
קניתי וקניתי וקניתי.
החלטתי להגיד שלום ללוחם. לא ליצור קשר,לא לדבר,לא להתקשר- כלום.
אם הוא רוצה-שיבוא להיפרד ממני. אני זו שטסה עכשיו. נקטתי בעמדה הזו ממזמן.לא מבינה מה גרם לי לצאת ממנה.
והוא עוד ברוב חוצפתו חשב שאני התעקשתי לנתק את הקשר. לא רציתי כלום, רק שהוא יבוא להיפרד לפני.
זה אומר הכל, כשבאמצע הלילה מתחילה שיחה,שיחה גלויה של לב אל לב, בה אני מסבירה לו למה ההצעות המפתות של "חבילת נופש" של חודש איתו עד הטיסה פשוט לא מתאימה לי.
הכעיס אותי שחמש דקות מהשיחה הוא לקח על להסביר לי למה ומדוע כדאי לי להשתמש בסמים. תבין שאני לא רוצה,וזהו.
ואז ההודעת טקסט אחרי השיחה, שנשלחת בטעות אלי במקום לחבר של שנינו מימי הצבא "**** אני שונא אותך! איידל היא לא יותר מכאב ראש, והיא עדיין לא רוצה סקס"-שמביאה אותי לרמות חדשות של הסתייגות ממנו,שכבר שכחתי ממזמן-
שילך ויחפש את עצמו. הוא ממש לא בשבילי
לגבי הענק שומדבר לא חדש....התראנו ביום המרוכז בשגרירות, אבל אין לי כוח לרדוף אחריו ולחפש אותו. אולי אם אני אהיה באזור שלו אני ארים טלפון. לא מתאים לי להוציא אנרגיה נוספת, אפילו שהכל כ"כ לא מחייב....
החוסר טאקט שלי מפתיע בטירוף,כל פעם מחדש.
הקיבוצניק הבריטי,סוג של ילד חמוד בטירוף (ובעצם,בכלל לא ילד) שלמדתי מאוד לחבב בשבועות האחרונים,מאז אירחתי לו ולעוד כמה מחבריו חברה למספר שעות משעשעות ומצחיקות כשהם,חיילים גיבורים,שומרים לנו על אירוע יומעצמאות(ובעיקר מתים משעמום). הם קיבלו אוכל בלי הפסקה,יחס אישי קצת פחות, התפלאו לשמוע שאני כבר משוחררת ולא ילדה בת 17, ובעיקר היו מקסימים כשהודו לי על זה שישבתי איתם..ואני בכלל העברתי זמן בכיף שלי. לא עברה שעה וקיבלתי הודעת טקסט- "אין מילים בפי להודות לך! הצלת לנו את החג! היה ממש כיף :). ומאז התחלנו לדבר, סוג של קיבוצניק חמוד מאוד,די חתיך ו..בריטי (מה יש לי לעזאזל עם בריטים? אז נכון,יש להם קלאסה,אבל זה כבר מתחיל להיות דפוס כלשהו).
מדברים די הרבה, הוא באמצע קורס מ"כים ולי אין בעיה לספק תמיכה משעשעת ומצחיקה, גם כי די כיף לדבר איתו.
היום,אחרי כמה ימים שלא דיברנו, הוא התקשר..."ילדדדדדד" בקול מצחיק והזוי והוא פשוט נקרע מהצד השני של הטלפון "אין,פשוט ידעתי למי להתקשר כדי להעביר לי את הביאוס של שישי בערב.משעמםםםם!"
לא חשבתי שיגיע יום ויצא לי לדבר שיחה של ממש עם מישהו שקטן ממני בשנה. שלא לדבר על זה שהוא די התחיל איתי, ובעיקר צחק על כמה שאני קטנה לידו (לא כ"כ נמוכה, אבל כנראה שככה זה כשאני מוצאת עצמי מסתובבת עם אנשים שחצו ממזמן את ה-1.80).
באיזשהו שלב הוא סיפר גם על המשפחה שלו..מעבר להיותו בריטי וקיבוצניק, בין המילים הוא גם דחף כמה סיפורים על המשפחה.
ישר חשבתי לעצמי ש..וואלה, יופי..עוד מקרה "סעד" שמשחק לידי...מסתבר שאני נמשכת לאנשים שהמשפחה שלהם מאוד שונה משלי- כמה שהיא תהיה יותר מנוכרת,הרוסה,עם סיפורים כואבים ויש יותר תסבוכים וכו', כך הבחור גם נמשך אלי יותר ורוצה להיות בקרבתי (ע"ע האריה,הלוחם ושות'). קטע דפוק לחלוטין. די,להפסיק לנתח! (אני מודה,יש לי משפחה שאוהבת את החברים והחברות שלי. אז מן הסתם הם ירצו לבוא הרבה כשמחכה להם הכנסת אורחים למופת) אבל נגיע לפואנטה-
כטוב ליבנו בחפירות השונות, הגענו שוב לנושא הכאוב של הגובה. אני טענתי שאני בסדר גמור,הוא אמר שאני קומפקטית. ואז הוא סיפר על אחותו. מסתבר שאין לו סתם אחות, אלא דוגמנית,ואחת לכל דבר.
חיפוש קליל כי משעמם לי, העלה שיש לו אחות יפהפיה ומדהימה (וקצת,אבל קצת גבוהה...180 זה יותר מדי לבחורה!) והוא בעצמו לא בדיוק מכוער, אבל העלה נתון נוסף וכואב- לקיבוצניק אין אמא,היא מתה.ופתאום נפל האסימון שהוא באמת לא דיבר על אמא שלו.
וואלה, עוד אחד לרשימה.
כאילו שלא הספיק לי השבוע לגלות מה הסיבה המדויקת שמזמבל החליט לשנות את התוכניות ולחזור לארץ אחרי חצי שנה בלבד בדרום אמריקה,כשבתכנון המקורי הוא דיבר על שנה ויותר. "איידל,זה אבא שלי.יש לו סרטן". ומה כבר נשאר להגיד?
במצבים כאלה אני כל פעם מודה מחדש להוא שיושב שם למעלה (אם הוא קיים) על המשפחה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
