"אבל היא שם בחלומות שלא יתגשמו בלעדייך
היא מחפשת את המקום שבו לא תחשוב עוד עלייך"
היהודים/קח אותי
עד לצפון הרחוק,לקיבוץ המטריף שאני כל כך אוהבת,למקום שהוא כמו בית בשבילי מאז שהייתי קטנה,
ועדיין הוא לא יוצא לי מהראש.
אולי בגלל ששם בדיוק,במקום השקט הזה,הפינת שפיות המדהימה הזו,הוא נכנס לי לראש לפני שלושה חודשים בדיוק.
הוא התקשר,אחרי נתק של כך כך הרבה זמן,ופתאום עוד טלפון ועוד טלפון-והטירוף התחיל.
ולעזאזל.
כמה שהיינו קרובים אז,ועכשיו אני לא מסוגלת אפילו לאזור את האומץ כדי להרים לו צילצול,להגיד לו סופסוף את מה שיושב לי על הלב כבר חודש- שאני אוהבת אותו.
שומדבר אחר כבר לא עובד.
לא להיסתובב עם חברים שלי,לא להכיר אנשים חדשים,לא בחורים חדשים-או שאולי פשוט לא הגיע עדיין הבחור הזה שיביא לי סערה חדשה לצאת ממנה.
ואולי אני בכלל לא רוצה לצאת מהסערה הזו.
אבל מצד שני,אין לי סיכוי קלוש איתו. הוא חשב שאני דחיתי אותו.
ואם כל זה לא מספיק,אז אני עכשיו מסבכת אותי עוד יותר.
ומה בסך הכל רציתי?
מישהו שיחבק אותי,שיקשיב לי,שיאהב אותי. מישהו שאני רוצה והוא בא מבחירה שלי ושלי בלבד.
אז כמו כישרון אמיתי,כי אני הרי הולכת רק על הטופ שבטופ (השאלה מאיזה נושא),מצאתי אחד שהוא גם פסיכולוג בגרוש בשבילי במשרה חלקית,משמע,בחור בוגר יחסית ובעל וותק במערכות יחסים,בניגוד לכמה בחורים אחרים שיצאתי איתם,שזה פלוס אדיר-הוא בכלל בחור מקסים-מהסוג הזה של החמודים-רגישים-מאגניבים,חוש הומור ענק שתמיד גרם לי לצחוק ולא להפסיק לחייך,
קול מדהים ששר בצורה מטריפה,שאולי בגללו התאהבתי בו עוד יותר,ובכלל כישרון אומנותי מבוזבז.
והבחור עצמו? יפה. כל כך יפה שבא לבכות. דודי בלסר בגרסא הערבית-שרמנטית ;)
אז עכשיו,אני צריכה לשבת ולהסביר לעצמי (או יותר נכון-תשבי ותסבירי לעצמך!):
-למה לעזאזל עשית שטויות ואיך הגעת לכל הבלאגן הזה,
ולמה לעזאזל את לא מסוגלת להבין פעם אחת שמקצת פאדיחה יכול לצאת לך רק טוב?
-אבל לא,צריך לשמור על האגו. הוא והביטחון עדיין לא היתאוששו לגמרי.לאט לאט הממוצע נשמר.
-אבל,אבל ואבל! תפסיקי לבכות שאת חלודה כשלכל מקום מלווים אותך מבטים,והטלפון שלך לא מפסיק לצלצל מידידים שהיו שמחים אם היית מסתכלת עליהם בכיוון הרומנטי. אז מה הבעיה למצוא אחד חדש?
-אין בעיה,זה פשוט לא זה. אני לא מרגישה שזה נכון.
"אז מי אמר לך שאת מוזרה?"
הוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
