שיחבקו אותי.
חיבוק גדול גדול ומועך שלא מפסיק,
ולשנייה מרפה,
ויד נחושה נשלחת ללחי,לליטוף עדין
וחיוך,
ומבט,
ועוד חיוך אחד,ועוד אחד,כבר כמעט נסתר
ועוד חיבוק
ונשיקה
ועוד חיוך.
מתגעגעת לזה.פתאום קפצה לי המחשבה.
מתגעגעת לסנריו הזה,שהיה לי אותו כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן,
ועכשיו,אחרי כל כך הרבה שנים,פתאום לא רציתי אותו כבר.
שברתי את השיא של עצמי בלהיות לבד.
אבל אני כבר לא לבד כמו שתמיד הייתי,
שזה היה לבד-בלי יותר מדי חברים ובלי בן זוג קבוע.
עכשיו אולי אין לי בן זוג קבוע,
אבל יש לי חברים,והרבה.
יש לי חברות מקסימות ומתוקות,כל אחת בדרכה שלה.
יש לי חברים מקסימים,שאני יודעת שתמיד יהיו שם בשבילי.
ויש לי ידידים,שחדשות לבקרים מצטרפים למעגל החברים שלי ומרחיבים אותו,
ויכול להיות שיעלמו כשם שהגיעו,אבל תמיד יעשירו אותי אפילו בקצת מעצמם.
ויש לי הרבה הרבה אהבה לתת. המון.
זה מדהים כמה אני יכולה לתת וזה לא נגמר לי.פשוט לא נגמר.
ואני כבר לא מתקמצנת.
לא במילים טובות לאנשים,בשבחים,בפירגונים,בטפיחות על האגו
אני עצמי.
וטוב לי עם זה.
ככל שאני מרגישה יותר בנוח אני יותר נפתחת ואני יותר אמיתית.
וזה מה שאני אוהבת
לא אוהבת להיות נעולה מאחורי מסכות ופסיקות שגורמות לי לצעוד במקומות מסוימים בדרך מסוימת שהיא לא נכונה לי.
אוהבת להיות אני.כי כשאני לא מרגישה בנוח דברים מתחילים להיות הפוכים והזויים.
כשטוב לי אז אני אמיתית.כשאני אמיתית אני מרגישה בנוח,כי אין לי שום מסכות להתחבא מאחוריהן ושקרים להסתבך איתם.
וטוב לי,אני חושבת
אפילו אם זה קצת.
ואני כבר לא מחפשת.לא מחפשת קשר רומנטי.כרגע מחפשת את עצמי ואת מה שאני רוצה לעשות.
הזמן טס.כבר ארבע חודשים ופחות משבוע עד לגיוס.
היום כבר ה-12....הבלוג שלי חוגג שנה.אני אכתוב פוסט מתישהו,לציין את זה בקטן.
אני עושה דברים ומרגישה כל כך טוב איתם.דברים,אירועים,מקומות ואנשים ששנים חלמתי להיות בהם ולהיות חלק מהם סופסוף באים מעצמם.לבד,בלי שביקשתי אלא פשוט נוכח האירועים והדברים הרודפים אחד אחרי השני.
ואולי,עכשיו,סופסוף,יהיה לי קצת טוב.
ובאמת שמגיע לי קצת שקט ורוגע בכל הטירוף הזה שנקרא גם החיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
