אולי זו השן שגורמת לזה,אולי זו האווירה והזמנים,אבל עובדה שאני לא מצליחה לישון.
החדר שלי כבר יומיים הפוך בשלבי סידור. החלטתי סופסוף שאני עושה קיץ-חורף והכל נמצא כרגע באותו המקום,לא יודעת מה לעשות איתו.מסתבר שאין לי מספיק מקום בארון בשביל הכל.חייבת למיין.ולהעיף.
אבל את מה אפשר להעיף ואת מה אפשר להוציא? והרי הוכחתי לעצמי כבר שהכל חוזר לאופנה אחרי כמה שנים.
כי עובדה,שחולצות מלפני ארבע שנים הן עכשיו שוב שיא האופנה.
כתום,ורוד,סגול-זה עכשיו ה-דבר.ויש לי כל כך הרבה מאלה.
בכלל,יש לי יותר מדי בגדים.
יש לי בכלל,יותר מדי מהכל.
זה מה שדרורי אמרה בפעם הראשונה שהיא נכנסה אלי הבייתה,כשעוד גרתי ברעות-יש לך יותר מדי מהכל.
אני לא יודעת מה הייתה הנימה המדויקת שבה היא אמרה את הדברים,אבל היה בהם צדק מסוים.
בהחלט יש לי יותר מדי מהכל.
יותר מדי בגדים,נעליים,ספרים,מחברות,קלסרים,עטים -וזו רק ברמה החומרית.
יש גם את הרמה הרוחנית,השונה-יותר מדי חברים וידידים,יותר מדי זיכרון,יותר מדי משפחה,יותר מדי רגשות,יותר מדי מחשבות ויותר מדי דברים להתעסק בהם.
יותר מדי דברים להתעסק בהם
היום כבר ה-14.7. אם אני עושה לשנייה חזרה בזמן אני לפני שנה הייתי בחורה מסכנה ומבולבלת.
סליחה,לא הייתי מסכנה ולא הייתי מבולבלת.לא הייתי מודעת לדברים,זה הניסוח המדויק.
אני רוצה להאמין שהיום אני טיפטיפה יותר בוגרת משנה לפני,קצת יותר שונה.
רוצה לחשוב ואולי גם יודעת בוודאות שהשנה האחרונה ביגרה אותי ושינתה אותי.
אם כיתה י' הייתה השלב של לימוד הנהיגה,אז כיתה י"א היה השלב של ללחוץ על הגז יותר מדי עד להתנגשות בקיר,
וכיתה י"ב הייתה כבר השלב של אחרי התאונה-של הנהג הזהיר,הבוגר,השקול. זה בתנאי שמדמים את התיכון למכונית.
משעשע? תלוי את מי.
אני מעסיקה את עצמי יותר מדי.אולי בורחת מכמה דברים,מהתעסקות איתם,ואז עולים וצפים השירים שמסבירים את הכל ביחד.
"גניבה" של היהודים,מצד אחד צורב כל כך ומצד שני מעלה חיוך של זיכרון מתוק וטוב מהופעה אחת מיוחדת,
"אהבה קצרה" של ארקדי דוכין ומאיר בנאי,שמורץ לי בראש כשעמית שר אותו בניגון הייחודי לו,
"הכעס" של רוקפור-מתגלגל ומתמשך,ואני שרה אותו כל כך יפה
"קח אותי" של היהודים,שהוא כל כך אני,
וכמובן, Poison.
כי אין עלי,ואין על כך עוררין,בתור רעל.
אני מרעילה אותם.לאט לאט וביעילות.
ואם הם יתקרבו יותר מדי הם יהרסו.הם יהפכו להיות חולי נפש כמו שקרה לקודמיהם.
ואולי,מצד שני,הכל פשוט שטות אחת גדולה?
הכל יהיה טוב בסוף,ובינתיים רק צריך להנות מהשקט הזה ולשתוק.
לשבת על המדרגות ולהביט על המוני האורנים הכל כך אהובים שלי,לתת לרוח להעיף את השיער אחורה ולפרוע אותו,
ופשוט לחייך.זו התמצית.
כי אולי,אחרי הכל?
"הנה הם באים,ימים של שקט.שכחתי כבר איך שהם נראים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
