Life Is A Show

אז אני עובדת על זה.

וחייבת לפרוק ולשחרר.

אז אני בוכה הרבה.

ומנסה למצוא שוב פעם את הילדה הפנימית שלי.

כמה אנרגיות, היפרקטיביות מטורפת שאני פשוט לא יכולה להסביר.

וזו אני,וזה הגוף שלי. מאיפה זה בא?

ויש רק תשובה אחת- מהנפש.

שישי-שבת בסמינר עם אמריקאים. אני יכולה להיות כל כך שיטחית וחולנית ושרוטה ואדירה בו זמנית.

היה כל כך כיף. נהניתי מאוד.

אבל שוב פעם,התחושה הלא שלמה הזו.

-משהו חסר בה,אתם יודעים?

ואני רק רוצה לצעוק ולהגיד- אני לא מושלמת! זו אני! גם לי יש רגשות ותחושות ודיעות!

אני לא רק פרצוף יפה או גוף טוב.

אני גם בחורה עם חור שחור באמצע, חור שחור חסר טעם שנלחמתי שנים בשביל להגיע אליו.

ועכשיו אני שואלת-בשביל מה?

בשביל מה דחפתי כ"כ הרבה שנים קדימה,

מוכיחה שוב ושוב דברים שצריכים להיות בסיסיים, ולי הם כמו לחם חוקה.

הרצון הזה לבלוט,למשוך קדימה, להראות, לדחוף.

לפעמים אני כבר עושה את זה בצורה לא רצונית.

"אני אומר לך את זה כמו חבר. את פשוט אובריאקטיב בצורות מטורפות. אבל זה גם מה שכיף איתך.הטירוף הזה של הצחוקים,הרצינות...למדתי ממך הרבה. את יודעת כמה אנשים דיברו עליך בסמינר? את בכלל לא שמת לב...."

ונכון,באמת לא שמתי לב.

כי אני לא עסוקה בזה, לא מחפשת את זה.

אני מחפשת את עצמי.