Life Is A Show

כבר אמצע אפריל,

ופתאום נדמה כאילו אף פעם לא עזבתי.

חודש הבא אני אציין בחצי עצבות,חצי שמחה את העובדה שעברה כבר שנה מאז שטסתי.

שנה שלמה.

כבר כמעט שבעה חודשים שאני בארץ,

כמעט חצי שנה בצומת ספרים,

ומחפשת כבר את השינוי.

מחפשת ושואלת,אבל גם נהנית מהעובדה שמעמדי מבוסס.

והוא.

הבחור ההוא.

ונדמה שכאילו הכל היה סתם? שנה וחצי של דיבורים.

כל כך הרבה דיבורים.

כשבעצם, הייתי רק צריכה להרים את הראש ולראות שהוא שם?

מה היה כבר הסיכוי שפתאום יקרה משהו?

אבל אני יודעת.

שכשרואים כזו אפשרות,מחזיקים חזק ולא עוזבים.

פעם שלישית כבר.

"את יודעת שאת לא צריכה הזמנה רישמית. פשוט תבואי"

ואני לא יודעת לאן לקחת את זה ואיך. כמחמאה? כאפשרות להמשך?

ומה הוא בכלל רוצה ממני?

מחליטה לעשות שיחה של פתיחת קלפים.

ואחרי הרבה לבטים,

מגיעה אליו. "רק לביקור קצרצר של שעתיים".

אבל טעיתי.

כל כך הרבה רוך, חיבוקים אינסופיים.

"את חייבת ללכת? אני ממש רוצה שתשארי. אבל אני לא יכול להגיד לך מה לעשות".

ובסוף נשארתי.

והוא כזה מקסים ומיוחד ונהדר וכיף לי איתו.

כל כך.

השיחה לא נעשתה, אולי בגלל שלא היה בה אותו הצורך.

או אולי כן?

(אני כזו חסרת ביטחון בעניין הזה, מפחדת לעשות צעד גדול מדי ולאבד אותו)