Life Is A Show

חזרתי מהעפיפונייה כבר ביום שלישי בערב,רק שעכשיו יש לי הזדמנות לכתוב.

היה מעולה,והיה כל כך טוב,ואפילו נשארתי לעוד יום,ללא חניכים,רק שכב"ג,ונהנתי מכל רגע.

משהו אחר,שונה.

לשם,הקומונר האהוב עלי היה גם אחד מהמארגנים של כל האירוע הזה.הוא יצא כלי עולם.

אז למה,לעזאזל,

כל פעם שראיתי אותו הולך סתם ככה,מרחוק,או עם חברה שלו,שהתגלתה באמת בתור בחורה יפה ומקסימה,ממש על סף השלמות- זה פשוט הפריע לי?

לא בגלל חברה שלו ועצם לראות אותם ביחד.לא קינאתי בה שהיא איתו.באמת שלא.הם זוג מקסים לגמרי.

וגם-כי הרי אמרתי לעצמי שאנחנו חברים טובים וככה זה יישאר,אין לזה שום אפשרות אחרת.הם חברים שלי ואני אוהבת אותם מאוד.

אז למה זה צבט כ"כ חזק,אפילו הכאיב? הרגשה שלא הרגשתי ממזמן.

אולי בגלל זה שהייתי מתה להיות כמו שניהם.

ואולי בגלל שאני פשוט לא מרגישה נוח לידו.מצד אחד הכי כיף איתו ומצד שני ממש לא טבעי.

בנאדם ממגנט,לחלוטין.

והוא כל כך יפה,וזה צובט בלב,חזק.

ועכשיו עם סיני-שלושה פיגועים ברצף.הרוגים ובלאגן שעד עכשיו לא אומדים את הגודל שלו.

שיהיה רק טוב,הלוואי.