אני במצב איום....
הזמן טס לי בין האצבעות.
עוד שלושה שבועות צבא.רק שלושה שבועות.
21 ימים.זה הכל.
נראה כל כך הרבה לפני ועכשיו כל כך מעט.
וקצת מפחדת,וקצת חוששת.אבל גם מלאת רעל וחדורת מוטיבציה.
וסקרנית,מאוד מאוד.מהמסלול,מהאנשים,מהחוויה עצמה.מהירוק הירוק-ירוק הזה.
ובלי להרגיש,קצת יותר משבועיים בלי אינטרנט כי הוא פתאום נעלם והתמיכה אמרה שהכי כדאי לי לפרמט את המחשב.
אז פירמטתי,ובדרך קניתי מצלמה דיגיטלית למחשב (וובקאם,או יה!) והיה נחמד לצ'וטט היום עם אורי ולשמוע ממנו שאני לאו דווקא נראית כמו הבול עץ שאני חושבת שנהפכתי להיות.
ועבדתי המון,בלי הפסקה.השבוע האחרון פשוט קרסתי.שבוע אחד קומונה,שבוע אחד שלם מלא עבודה.התעייפתי.
ואני יודעת לנגן בגיטרה,עכשיו זה רישמי.
שלושה שיעורים,וזה אחרי שקצת לימדתי את עצמי,ואני ממש מבינה מה אני עושה וממש מנגנת ושרה בהתאמה,ואפילו בלי זיופים.
להגיד שאני שמחה? אני מאוד.
הכסף שחסכתי ברובו הולך לטלוויזיה לחדר שאני כל כך רוצה,ואולי גם לחשבון בנק,שסופסוף הואלתי בטובי להחליף לחייל,
ולראשונה בחיי-להזמין כרטיס אשראי :).
ואין בחור,עדיין.אין כלום,פשוט מדבר. לשם ניסה לשדך ביני לבין פוטר,במין ניסוי ציני ומרושע שכזה.דווקא היה די משעשע.
הטענה שלו הייתה שאני לא מציעה את עצמי מועמדת לכל הדברים שאני צועקת על פוטר,כמו "אתה צריך חברה דחוף!!" או "לך תמצא לך כוסית!!" הנימוק לעניין-"שניכם נמצאים כאן,שניכם יפים,שניכם חמודים,שניכם חתיכים..אז למה לא?"
פתח משרד שידוכים הבחור.
ולסופו של דבר-היום,בסוף החזרות לטקס רבין בסניף,התיישבתי על גל כי הוא ממש עיצבן אותי,והוא,בתורו,לא נשאר חייב ופשוט הרים אותי באוויר והזיז אותי.החלקתי ונפלתי מהספה שישבנו עליה לרצפה,כשאת מלוא המכה קיבל מרפק שמאל שלי,בזרם מטורף היישר לתוך העצם.לא כל כך כאב כמו שהגוף שלי נכנס להיסטריה,אותה אחת שמוכרת לי כל כך.
היא עברה אחרי 10 דקות,אחרי שיצאתי החוצה,נשכבתי קצת ושתיתי מים.אבל זה היה מפחיד.
ועכשיו? זה עדיין די כואב,אבל אני אצליח לנגן.נראה מה יהיה מחר בשיעור גיטרה.
ועד אז-לילה טוב,שבוע טוב,וכמובן,ימים מאושרים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
