Life Is A Show

אילו ימים.

חודש יולי התעופף לו, כאילו מעולם לא היה.

ההדרכה נגמרה.

גם הקול שלי, שבשבועיים האחרונים כבר השתקם, כמעט לגמרי.

נשארו רק שיעולים טורדניים, בעיקר בבוקר.

חוזרת ממסיבת יומולדת של חברה טובה, במקום לא שגרתי.

אבל היה מאוד נחמד וכיף.

ומוזר לחשוב שאנחנו כבר בנות 22 ולא 17. איך שהזמן טס.

ותל אביב.

איתו, עם הבחור ההוא.

וזה מדהים, כי זו הייתה אותה האדרת, אך הלובש אותה אחר לגמרי.

כל כך נהניתי איתו, מהרגע הראשון.

דיבורים וצחוקים ויחס ומגע אנושי,

רק שלו.

שכל כך התגעגעתי אליו.

במשך שלושה חודשים.

ולהבין,

שכנראה שגם לו שמור "מתחם" או "סקשן" שלם ביחס.

שהוא לא כמו כולם,

ובשבילי הוא אף פעם לא יהיה עוד אחד מהבחורים שהיו לי.

והוא גם לא היה מעולם.

ועדיין לא מבינה,

שאת הלילה האחרון ביליתי עם ההוא,

שבי נשבעתי שלא אתקרב אליו יותר.

אבל לאור ירח,

מול שאון הגלים,

ישובים על החול הרך, מחובקים.

שומדבר לא יכול להפריד את זה.

סגירת סופים מהסוג המתוק ביותר. עם חיוך.

לקום בבוקר ולצפות בו מכין,לש ואופה לחם.

כל סנטימטר בגוף שלו צועק עצמאות ובגרות

כל מבט קטן גורם לי לרצות ליפול מרוב אהבה.

כי נפלתי חזק,

וזה ידוע.

והעובדה שכבר לא כואב,

שכבר לא יכאב,

ועכשיו נשאר רק לקצור את הפירות,

גורמים להרגשה שונה.