תשע שנים אחרי,
ואני בדיוק כפול שתיים מהגיל שהייתי בו אז.
אז הייתי בת תשע,ילדה קטנה ונאיבית,שהייתה כל כך עצובה כשרבין נרצח.
והיום? היום אני בת 18,שלושה שבועות(20 ימים) לפני הצבא,לפני אותו המסלול ה"צברי",הישראלי כל כך,שרבין,בדברים רבים,סימל אותו.
וכתבתי כאן קטע מדהים,קטע אישי על איך שבעצם רבין הוא חלק ממני,מהאדם שהפכתי להיות,
שהוא בעצם אחד האנשים שמבחינתי הם מודל לחיקוי לכל דבר.
ולאו דווקא,אפילו שזה אקטואלי מאוד לי אישית בימים אלו,הקריירה הצבאית שלו.
ואני קצת כועסת,כי התחלתי להוציא את מה שהיה לי על הלב,והמסך פתאום נסגר,ולא הספקתי לשמור.
ומצד שני,מרגישה שוב את אותו השוק,ממש כמו אז,ואולי הפעם קצת יותר חזק,כי רק לפני שלוש שעות עמדתי על הבמה בטקס היישובי,לבושה בחולצה לבנה והקראתי טקסט על רבין,שמדבר בעצם על כמה שהוא מייצג את ההוויה הישראלית ועד כמה הוא סימבולי.
לא טקסט שלי,אבל התחברתי אליו מאוד.ואמרו לי שהקראתי עם המון רגש.התחברו אליו.
ועכשיו סתם ישבתי לי עם הגיטרה,מנסה להתרכז ואולי קצת מצליחה.
החדר שלי הפוך כבר חודשים.אני לא רוצה לסדר.אין לי כוח ואין לי מצברוח.
יותר מזה,אין לי רצון פנימי. זה פשוט לא מזיז לי שהחדר ככה.
מצד שני,המוזה חוזרת אלי. אולי זה הדיכאון הזה?
מישהו אמר פעם שהדברים הכי יפים יוצאים ב"דיפ בלו". כמה זה נכון אני יודעת אישית,על בשרי.
ובכל זאת,
החשש הזה,מהירוק,מקנן בי והולך וגדל מיום ליום.
ואני צריכה חיבוק,גדול גדול ומועך,והוא לא מגיע
כל כך הרבה זמן עבר שכבר התחלתי לשכוח מה זה להרגיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
