Life Is A Show

לימודים

עוד רגע מבחנים סופיים ובעיקרון אני צריכה לשבת למתמטיקה עכשיו וללמוד.

לא מצליחה להושיב את עצמי, מוצאת את עצמי מרפרפת על החומר ומרפרפשת ללא הפסקה את הדף בפייסבוק, המסנג'ר פתוח ללא הפסקה והידיים מקלידות.

אלימות

ביום ראשון האחרון, כלומר לפני יומיים, סטודנט מהכיתה שלי  סובב לי את היד. צרחתי מכאבים ודמעות עלו לי בעינים. מיותר לציין שבכיתי, מכאב ועלבון בעיקר, שצרב בחוזקה.

הוא עשה זאת בתגובה ל"פליק" שנתתי לו על השיער כתגובה לניסיון שכנוע נוסף שלו שאני אבוא "לשבת" עם כולם בערבים. אין לי בעיה לשבת ללמוד עם כולם, אין לי בעיה להסתובב איתם. יש לי בעיה עם זה שהם מתעסקים בדברים לא חוקיים.

עשן

כל חיי גדלתי במקומות "טובים"- בעיר קטנה, ביישוב קטן.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שמעשנים סיגריות במקום אחד ומצפצפים על כל מי שבוחר ורשאי להישאר בריא.

מעולם לא ראיתי נגישות גדולה כל כך לסמים.

אף פעם לא חשבתי ולא תיארתי שיבוא יום והחבר'ה בכיתה שלי ידברו על קנייה כיתתית של הזבל הזה בקול רם, כאילו הם מארגנים כרטיסים למשחקי כדורסל או מינימום  להופעה של הביטלז.

בכזו התלהבות, בקול רם....

אלו דברים שיש לגנות, להילחם בהם.

סמים זה נגע.

שמתפשט כמו אש בשדה קוצים ואוכל בחברה שלנו כמו גידול סרטני חי.

סוציאליזציה וחבר'ה

אני כאן כבר שבעה חודשים, מהראשון לספטמבר.

באתי לבד, לא מכירה אנשים נוספים. לאט לאט הכרתי והתחברתי.

בתור סטודנטית יש לי את הזכות לחבור ולבחור את מי שאני רוצה להסתובב איתו.

אין שום חובות.

איכשהו, יצא שאני לא ממש מתה על החבר'ה שאיתי בכיתה. על חלקם לפחות.

הם מוכיחים לי את הטענה הזו ומאששים אותה כל פעם מחדש.

בגלל שאני לא בעסקי העשן אני לא מהמגניבים שיושבים ב"מטבחון" בהפסקה ומרכלים על כל העולם.

אז לא אכפת לי.

אני לא אלך עם העדר כשאני יודעת שזה לא נכון ולא לגיטימי.

אני לא אעשה משהו שנוגד את כל הערכים שלי ואת כל מה שגדלתי עליו, חונכתי וגם חינכתי.

ערכים

כל פעם מחדש אני מוצאת עצמי עוסקת בתהייה הסמי- פילוסופית- מהי ההגדרה ל"בית טוב"? מי מוגדר כ"איכותי"? את מי צריך להגדיר כ"מלח הארץ"?

מהרגע שיצאתי בפעם הראשונה לאויר העולם, ומהרגע שנפתחתי לעולם בגיל ההתבגרות, מגיל 14 ועד היום,

אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש בקונפליקט הזה.

אני יודעת שאני ילדה טובה מבית טוב. אבל מה מוביל להחלטה הזו?

אולי בגלל שאני נאמנה לעצמי ולדעות שלי. לא נסחפת עם הזרם ומעולם לא הייתי נתונה תחת השפעה כלשהי.

לא קעקועים, לא פירסינג, לא סיגריות וכל שאר הזבל הזה.

מהי משפחה טובה? משפחה חמה או משפחה "שיושבת טוב" ואמידה? ואולי זה גם וגם? ואולי זה נטו הערכים והתכנים שהחדירו בך ההורים בעודך ילד?

ואולי זה בכלל תלוי באדם ובנתיב בו הוא בוחר בחיים?

האם מישהו יעיז להגיד על קצין בצה"ל כי הוא אינו איכותי? על טייס או לוחם בסיירת מובחרת שהם אינם "מלח הארץ"?

חינוך

הכל מתחיל ונגמר בחינוך. מה שאתה סופג מרגע היותך תינוק בן יומו, מה שיונקים מן הבית והמקורות אליהם אתה נחשף- ההורים והמשפחה הקרובה.

על חודו של ערך שהוחדר לילד בגיל בו מוגדרים הגבולות יקום ויפול האדם בבגרותו.

ואני, סטודנטית בהווה, תלמידה בעבר, תמיד חניכה ותמיד מדריכה,

רואה בזה ייעוד ושליחות.

אי אפשר לשנות את העולם, אבל אפשר לגרום לבנאדם אחד לפחות להסתכל על הדברים בצורה שונה במקצת, בזווית אחרת.

לפעמים זה הכל בשבילי.

הסיפוק שבחינוך הבלתי פורמלי הזה, בהבנה שבכוחה של מילה ובכוחו של מעשה אני מהווה דוגמא שתלווה להמשך.

ואולי הם לא יזכרו אותי, אבל התחושה בה נעשו הדברים תמיד נשארת עימם.

זו הסיבה שכבר שנה שלישית אני הולכת להדריך בקמפ. עוד פעם בארץ, אבל ההדרכה והסיפוק שבצידה מהווים הכל.

אביב

בסימן חידושים ופריחות, יוצאים לחופש פסח של שבועיים וקצת הפסקה מן הרוויה אליה הגעתי.

מחר האחד באפריל, יום השיגועים הגדול.

בהצלחה לכולם :)

הבטחתי לעצמי לכתוב כדי לא לשכוח את המצב הנוכחי.

את הקסם שלי, שאין כמוהו כרגע או עד שיוכח אחרת, לא ראיתי למעלה משבועיים.

מה שכן, אנחנו מדברים כל יום, הוא מצחיק אותי עד קוצר נשימה ובעיקר כיף איתו. כיף לדבר איתו וכיף לריב איתו  ולצעוק עליו ולהתלונן ולהתבכיין ומה לא. כנראה שכך זה צריך להיות?

לוציפר, הלא הוא טייס הפלצות שלי,

התייצב כאן באורח פלא ביום שישי שעבר.

זאת לאחר שלפני מספר שבועות הוא הודיע שהוא רוצה לשבת איתי על כוס קפה נייטרלית, על חשבונו (כי אני עד כדי כך תפרנית שאני לא יכולה להרשות לעצמי כוס קפה, כן?) ובעיקר גרם לי להמון אנטיגוניזם.

אבל לפני שבוע הוא באמת היה כאן. נקודה ראויה לציון.

הוא ממש הצביע ברגליים והגיע. שאל אם אני בבית, התקשר לקבל הכוונה והתייצב.

עם האופנוע, המעיל וכל הפאסון שלו, שאפשר לראות מקילומטרים.

ולעזאזל.

כמה שהוא יפה וחתיך שזה כואב לי בדיוק במקומות שאני לא מסוגלת לוותר עליהם. וכמה שאנחנו יפים ביחד.

אבל הייתי חזקה והחלטתי לא לתת לזה להשפיע עלי. שיגיד מה שהוא היה צריך לומר לי ממזמן, וזהו.

ישבנו אצלי בחדר, אחרי שהוא אמר שלום לכל המשפחה, ליטף את הכלב שלי (שמשום מה נבהל והסתתר מאחורי, הייתכן שזה מסביר משהו?) והוא פשוט התחיל לדבר.

לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני. הבחור שמירר לי את החיים במשך כמעט שנה יושב מולי, מדבר בשצף קצף על רגשות, אומר כמה שאני חשובה לו וכמה שהוא הצטער שהוא פגע בי ושאני התרחקתי.....מה לעזאזל??

אם היו אומרים לי ב-11.5.08 שיבוא יום והדבר הכי מתנשא ופלצן עלי אדמות ימחל על כבודו, יזחל אלי חזרה ויבקש ממני לסלוח לו ולהבין אותו, מה הייתי אומרת? הייתי מבינה אותו יותר?

אז אמרתי לו את המילים האחרונות שעוד לא אמרתי לו בפנים.

שהוא יצר לעצמו, במו ידיו, תדמית של מפלצת.

הוא החוויר והתנצל וביקש סליחה והסביר שבסיטואציה בה הוא היה הוא פשוט נסגר והתקפל פנימה ורק ניסה להדוף אותי.

הרי ידעתי כל הזמן שהוא בונקר, ובכל זאת הוא חיפש אותי ללא הפסקה, שולח מסרים כפולים ובעיקר מתנהג למופת כ-

emotinal chess player.

אז כרגע אני תלויה ביניהם.

בין הקשר עם הקסם, שרק נוצר אבל הוא שריר וקיים ומראה כל כך הרבה נכונות ואמיתיות וטבעיות,

לבין הקשר עם הטייס, שכל כולי ערגתי אליו במשך זמן כה רב ובכל זאת יודעת כמה הרס הוא יכול להביא עלי.

קשה לי לנתק איתו קשר. הוא חשוב לי איפשהו ברמת האדרנלין וגם בגלל השדון הקטן שיושב לי בראש ולוחש שיש עוד סיכוי קטן שיום אחד אני והוא נתחתן.

כמה נאיביות, לא?

ומה סך הכל אני רוצה?

שיהיה לי טוב......

בלי להרגיש, כבר עוד דקה סוף אוקטובר.

אני חותמת שנה עברית שלמה בארץ, וכל כך הרבה שינויים ותהפוכות.

חזרתי שוב לכור מחצבתי הנוכחי, הלא היא בירת הנגב המנומנמת קמעה בימים אלו.

בעוד כשבועיים המוני המונים של סטודנטים יחזרו ויציפו את האוטובוסים והרכבות. המקום לא הספיק גם כך עד עכשיו.

בנובמבר יתווספו לכך עוד המוני חיילי טירונות חדשים, שיגרמו לי לצביטה עזה בלב בכל פעם שאראה אותם.

הרגשה מוזרה היא,

להבין שבאמת התבגרתי.

בחמש השנים האחרונות, בהן אני כותבת את הבלוג הזה, ההרגשה האישית הייתה כאילו הזמן עומד מלכת.

ובכל זאת, חמקמק המניאק הזה, ונעלם לו אט אט.

השינוי היה כאן כל הזמן, אבל עכשיו אני כנראה מבינה אותו בכל מאודו.

אז מה יש לי ביד?

אני בת 22, מטר ושישים וקצת.

שיער בצבע דבש וכך גם המבט.

מחפשת את עצמה ומחכה להסתדר....

(חוסר כישרון משווע, אך נא לזמזם לפי שירה של איה כורם).

תירוץ באמתחתי- השעה מאוחרת!

חמישה דברים שאני מנסה לא לדעת על עצמי:

1. אני לא יודעת לרכב על אופניים כמו שצריך

2. יש לי נטייה לדחות דברים כל הזמן

3.אלוהים נתן לי במתנה כמה גנים טובים שיש לי נטייה להתלונן עליהם ולקלל.

4. אני זוכרת יותר מדי דברים לא חשובים שבאמת מותר לי לשכוח. הגיע הזמן.

5. אני לא יודעת להגיד לא.

חזרה לשגרה, חמם מנועים ו......בהצלחה!

בדרך לטירוף מערכות מוחלט של לימודים (אם לא מספיקות לי ה-32 שעות של מתמטיקה-פיזיקה-אנגלית, עכשיו "סידרתי" לעצמי תוספת מפנקת של עוד עשר שעות נוספות! כן כן..בדמות מעבדות וקורס פסיכומטרי מתומצת), ארועים (המשפחה נוסעת לאילת לשבוע ומטיילת לפטרה ואני קטונתי, יש לי מבחן באותו השבוע. וכמובן, ההוא שחוזר לו ממחיקו) ושאר ירקות בין כל המזג אויר המעברי הזה.

אחחח, הסתו....

עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.

יום חמישי הבא, ה-24.5, בשעה הזו, אני אהיה בדיוק שעה לפני העליה למטוס.

60 דקות לפני שהחלום האמריקאי שלי מתחיל,סופסוף.

תמיד היה כתוב בבזוקה שבגיל 21 תגיע לירח. אף פעם לא היה כתוב בעתידות שלי שאני בגיל 21 אגיע לארה"ב.

החלום מתגשם ובגדול.

מי היה מאמין שאני, לימור הקטנה, שפיספסה במרחק נגיעה את האזרחות, תחזור לשם אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה ניסיונות לא מוצלחים.

הטעם המר הזה בפה של אי ההצלחה בכל המיונים השונים, של משלחות מטעם הצופים-לדטרויט,לגרמניה שבכלל לא ידעתי עליה,למשלחת היוקרתית לארה"ב שכל כך חלמתי עליה והרגשתי יותר מתמיד איך היא מתקרבת ומתרחקת ממני.

וכמובן,המיונים בצבא לסוכנות. הייתי בטוחה שזהו, הנה מגיע הרגע. אני כבר מישהי אחרת, זה כבר לא מה שהיה פעם.אבל שוב, זה לא היה זה ואני זו שקיבלתי מכתב דחיה ונשארה בארץ לעשות את המלחמה,על הגבול.

כשידעתי שאני לא צריכה להיות שם,כשידעתי שהתקופה הזו תהיה אחת המסריחות,הרעות והקשות שאי פעם היו לי.

ועכשיו,הכל כאילו משתנה.

ויש כל כך הרבה להספיק.

כל כך הרבה אנשים לבקר ולהיפרד מהם, ללא הצלחה. אני אוהבת כל כך הרבה אנשים אבל הם מפוזרים מדי,זה לא טוב.

פתאום עולה בי ההחלטה הסופית,שכשאני אחזור אני פשוט אחבר בין כל החברים שלי,או לפחות בין חלקם. כי די,כמה כבר אפשר?

התובעניות הזאת, המעצבנת, של "בואי לראות אותי" ואני הרי זו שעוד שניה עוזבת. אני זו שצריכה להיות עוד קצת בבית, כי עוד מעט וכבר אני לא אהיה פה.

וזה לא נקלט לי. רק עוד שבוע?

אתמול יאיר היה כאן, לראשונה בבית החדש(אני גרה בו כבר שלוש וחצי שנים,אבל הוא היה פה כשהבית עוד היה כולו רק שלמת מלט ובטון). לא ראיתי אותו שנה, מאז המלחמה. עבר יותר מדי זמן. והאמת? שהיה ממש כיף לראות אותו וגם די התרגשתי. ישבנו ודיברנו וצחקנו וסיפרנו סיפורים וגם קצת הרבצתי לו (והוא ניסה להחזיר!) ופתאום קלטתי כמה כיף לי איתו ואיך,בלי להרגיש אנחנו מכירים כבר חמש שנים.

ואיך הכל התחיל? כן,לא פחות ולא יותר מאשר במשלחת לארה"ב 2002. כמעט נפלתי על אחד מהחברים שלו בהופעה של הקרואן והמשלחת באמפי וואהל,אי שם באמצע מאי 02'. בחור אחד ליד זה שעצר אותי מליפול היה יאיר. רק לאחר מכן גילינו שאני זו אני והוא זה הוא, הקשר התהדק וביום אחד באמצע עזריאלי נפגשנו- אני,ילדה מתוסבכת בת 16, והוא, ילד בן 18 עם ורד ביד. הייתי כל כך מפודחת וזה כל מה שאני זוכרת מאותו היום. ומאז היינו ביחד, שנה וחודש, הרבה אהבה וכל כך הרבה כאב.

כששואלים אותי עליו היום אני אומרת שהוא היה החבר הראשון שלי, כי הוא באמת היה ה-חבר. הוא עד היום חבר שלי, חבר ותיק וטוב שמכיר אותי מספיק בשביל לגרום לי לחשוב ולהרגיש פתאום כל כך הרבה דברים. אחרי שלפני כמה ימים הסכר נפרץ וכל הבכי הזה,החרדתי והרגשני של לפני הטיסה יצא, מצאתי את עצמי אתמול פשוט מתחילה לבכות מולו, קולטת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו מתראים אחרי כל כך הרבה זמן, ועוד הרבה מאוד זמן יעבור עד הפגישה הבאה.

לכל אחד יש את החברים האלה שלו, שהוא לא צריך להיפגש איתם כל הזמן אבל הם תמיד יהיו שם בשבילו,בשביל הנפש. הם תמיד ידעו בלי שתצטרך להכביר במילים מה אתה חושב ומה אתה מרגיש.

את יאיר בתור ילדה שיגעתי וחירפנתי, והוא תמיד היה שם בשבילי. אתמול פתאום חטפתי דה-ז'ה-וו עצבני באותו רגע.

אולי בגלל שהוא שייך לחלק בחיים שלי שמאוד התפתחתי וגדלתי בו. אני והוא גדלנו ביחד.

ואני? רק קולטת שמי שגורם לי לבכות בזמן האחרון זו אסופה של חברים לשעבר שלי. בהתחלה הלוחם, עכשיו יאיר.

אבל מאיפה זה בא?

טלפון מהקיבוצניק. הוא כל כך חמוד ומקסים ואני כל כך לא רוצה לפגוע בו. לא עוד אחד. הבטחתי לו שכשאני אחזור לארץ אני אבוא אליו ואעזור לו להרים את הפרויקט שהוא רוצה.

זה מדהים, אבל כמה שאני מהירת שליפה מצאתי את עצמי מקוטעת וכמעט מגמגמת כשדיברתי איתו. מנסה להסביר לו שלא, זה פשוט לא טוב עכשיו, זה לא נכון, זה לא, זה לא.....

הכל על אש קטנה עד שאני אחזור, אם אני אחזור, כן?

עוד קצת פחות משבועיים הטיסה.

בית הקפה נסגר,בייביסיטר אני נאלצת בצער רב להפסיק ולעשות כי לא נשאר לי זמן לעצמי.

עברתי בהצלחה רבה את מבחן הויזה בשגרירות ארה"ב, ואין דבר שיפריע לי עד לטיסה (חוץ מתאריך לטיסה,שכרגע הוא לא ידוע בכלל, דבר מעצבן מאוד!).

כבר קניתי מזוודה (חדשה,תכולה ויפה) ותיק מגניב שמכפיל ומשלש את ניפחו.

קניתי הרבה מתנות למשפחות,הרבה דברים לעצמי,נעלי הרים לטיולים בזמן המחנה ואחרי,עם המשפחה.

קניתי וקניתי וקניתי.

החלטתי להגיד שלום ללוחם. לא ליצור קשר,לא לדבר,לא להתקשר- כלום.

אם הוא רוצה-שיבוא להיפרד ממני. אני זו שטסה עכשיו. נקטתי בעמדה הזו ממזמן.לא מבינה מה גרם לי לצאת ממנה.

והוא עוד ברוב חוצפתו חשב שאני התעקשתי לנתק את הקשר. לא רציתי כלום, רק שהוא יבוא להיפרד לפני.

זה אומר הכל, כשבאמצע הלילה מתחילה שיחה,שיחה גלויה של לב אל לב, בה אני מסבירה לו למה ההצעות המפתות של "חבילת נופש" של חודש איתו עד הטיסה פשוט לא מתאימה לי.

הכעיס אותי שחמש דקות מהשיחה הוא לקח על להסביר לי למה ומדוע כדאי לי להשתמש בסמים. תבין שאני לא רוצה,וזהו.

ואז ההודעת טקסט אחרי השיחה, שנשלחת בטעות אלי במקום לחבר של שנינו מימי הצבא "**** אני שונא אותך! איידל היא לא יותר מכאב ראש, והיא עדיין לא רוצה סקס"-שמביאה אותי לרמות חדשות של הסתייגות ממנו,שכבר שכחתי ממזמן-

שילך ויחפש את עצמו. הוא ממש לא בשבילי

לגבי הענק שומדבר לא חדש....התראנו ביום המרוכז בשגרירות, אבל אין לי כוח לרדוף אחריו ולחפש אותו. אולי אם אני אהיה באזור שלו אני ארים טלפון. לא מתאים לי להוציא אנרגיה נוספת, אפילו שהכל כ"כ לא מחייב....

החוסר טאקט שלי מפתיע בטירוף,כל פעם מחדש.

הקיבוצניק הבריטי,סוג של ילד חמוד בטירוף (ובעצם,בכלל לא ילד) שלמדתי מאוד לחבב בשבועות האחרונים,מאז אירחתי לו ולעוד כמה מחבריו חברה למספר שעות משעשעות ומצחיקות כשהם,חיילים גיבורים,שומרים לנו על אירוע יומעצמאות(ובעיקר מתים משעמום). הם קיבלו אוכל בלי הפסקה,יחס אישי קצת פחות, התפלאו לשמוע שאני כבר משוחררת ולא ילדה בת 17, ובעיקר היו מקסימים כשהודו לי על זה שישבתי איתם..ואני בכלל העברתי זמן בכיף שלי. לא עברה שעה וקיבלתי הודעת טקסט- "אין מילים בפי להודות לך! הצלת לנו את החג! היה ממש כיף :). ומאז התחלנו לדבר, סוג של קיבוצניק חמוד מאוד,די חתיך ו..בריטי (מה יש לי לעזאזל עם בריטים? אז נכון,יש להם קלאסה,אבל זה כבר מתחיל להיות דפוס כלשהו).

מדברים די הרבה, הוא באמצע קורס מ"כים ולי אין בעיה לספק תמיכה משעשעת ומצחיקה, גם כי די כיף לדבר איתו.

היום,אחרי כמה ימים שלא דיברנו, הוא התקשר..."ילדדדדדד" בקול מצחיק והזוי והוא פשוט נקרע מהצד השני של הטלפון "אין,פשוט ידעתי למי להתקשר כדי להעביר לי את הביאוס של שישי בערב.משעמםםםם!"

לא חשבתי שיגיע יום ויצא לי לדבר שיחה של ממש עם מישהו שקטן ממני בשנה. שלא לדבר על זה שהוא די התחיל איתי, ובעיקר צחק על כמה שאני קטנה לידו (לא כ"כ נמוכה, אבל כנראה שככה זה כשאני מוצאת עצמי מסתובבת עם אנשים שחצו ממזמן את ה-1.80).

באיזשהו שלב הוא סיפר גם על המשפחה שלו..מעבר להיותו בריטי וקיבוצניק, בין המילים הוא גם דחף כמה סיפורים על המשפחה.

ישר חשבתי לעצמי ש..וואלה, יופי..עוד מקרה "סעד" שמשחק לידי...מסתבר שאני נמשכת לאנשים שהמשפחה שלהם מאוד שונה משלי- כמה שהיא תהיה יותר מנוכרת,הרוסה,עם סיפורים כואבים ויש יותר תסבוכים וכו', כך הבחור גם נמשך אלי יותר ורוצה להיות בקרבתי (ע"ע האריה,הלוחם ושות'). קטע דפוק לחלוטין. די,להפסיק לנתח! (אני מודה,יש לי משפחה שאוהבת את החברים והחברות שלי. אז מן הסתם הם ירצו לבוא הרבה כשמחכה להם הכנסת אורחים למופת) אבל נגיע לפואנטה-

כטוב ליבנו בחפירות השונות, הגענו שוב לנושא הכאוב של הגובה. אני טענתי שאני בסדר גמור,הוא אמר שאני קומפקטית. ואז הוא סיפר על אחותו. מסתבר שאין לו סתם אחות, אלא דוגמנית,ואחת לכל דבר.

חיפוש קליל כי משעמם לי, העלה שיש לו אחות יפהפיה ומדהימה (וקצת,אבל קצת גבוהה...180 זה יותר מדי לבחורה!) והוא בעצמו לא בדיוק מכוער, אבל העלה נתון נוסף וכואב- לקיבוצניק אין אמא,היא מתה.ופתאום נפל האסימון שהוא באמת לא דיבר על אמא שלו.

וואלה, עוד אחד לרשימה.

כאילו שלא הספיק לי השבוע לגלות מה הסיבה המדויקת שמזמבל החליט לשנות את התוכניות ולחזור לארץ אחרי חצי שנה בלבד בדרום אמריקה,כשבתכנון המקורי הוא דיבר על שנה ויותר. "איידל,זה אבא שלי.יש לו סרטן". ומה כבר נשאר להגיד?

במצבים כאלה אני כל פעם מודה מחדש להוא שיושב שם למעלה (אם הוא קיים) על המשפחה שלי.