|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מכל הבנות בעולם
ובחרת בי מכולן.
להיות לעד הסממן הראשי אצלי לחוסר רגישות.
כאילו לא עברו כמעט חמש שנים, מאז אותו הסיפור ההוא, הידוע לשמצה.
יד המקרה או מקריות הגורל, תמיד ידעתי שיש מישהו מלמעלה.
יש אי שם מישהו שחושב עלי ושומר עלי מכל משמר. אני יודעת את זה.
אבל לפעמים הדברים מתכוונים בצורה כל כך הזויה, שאין לי פשוט הסבר אליה.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר על התקופה האחרונה, אבל מה שקרה בחמישי הוא הרלוונטי ביותר להוצאה על הכתב עכשיו.
התיכנון היה להישאר בסופ"ש הקרוב בדרום, להכין שיעורים וללכת לשני שיעורי התגבור בפסיכו, ובערב שישי להתנחל אצל הבחורצ'יק החדש שלי (כן, יש אחד כזה!!!) לערב מלא אלכוהול איכותי והקרנות ברצף של Family Guy ו- How I met your mother.
אבל בחמישי בבוקר, אחרי שמונה שעות שינה, כשבקושי התעוררתי והלכתי חצי-רדומה לשיעור מתמטיקה באיחור של חצי שעה (וכמה מזל יש לי שהוא בקושי הספיק תרגיל אחד, וגם בחומר שאני מכירה) הגעתי למסקנה שאני צריכה הביתה.
אז החלטתי לנסוע.
כאן מתחיל הסיפור להתגלגל, למה שמוביל ל"רכבת הבלהות".
רכבת זה כיף וזה טוב, אבל היא עוזבת את באר שבע פעם בשעה, בחמישי היא תמיד מלאה באנשים והיא תמיד מאחרת.
שמחה וטובת לבב הלכתי בדרכי לתחנה, קניתי כרטיס, השעון הראה על עוד שלוש דקות תזוזה, הולכת לכיוון הרציף ו...
חוסמים אותי! שני עובדים "נחמדים" של רכבת ישראל תיבדל"א (או שלחילופין, תבנה עוד מסילה לבאר שבע!) הודיעו כי אין יותר עלייה לרכבת, כיוון שהדבר יוצר עיכובים, ולכן הם עצרו את העליה לרכבת כי עליה לצאת בזמן ליעדה!
אין מה לעשות, רטנתי והתמרמרתי במשך שעה עד לרכבת הבאה בתור, שאף יצאה באיחור של כמה דקות! יש להוסיף עוד כ-20 דקות המתנה לרכבת המקשרת בתחנת תל אביב הגנה. מזל שהתעקשתי לסחוב את המעיל הטוב שלי. נעשה קפוא!
כטוב ליבי על ההמתנה המקפיאה, עולה לקרון הרכבת בדרך המתארכת הביתה. עולה על הקרון, נדחקת בין האנשים במסדרון, ואת מי אני רואה לפני אם לא את החבר לשעבר שלי, הידוע לשמצה. כמעט חמש שנים עברו ולראשונה התראנו. דווקא בסיטואציה הזו, ואני? הבטן מתכווצת ובשרי נעשה חידודים- חידודים.
הוא נראה אותו הדבר. הוא שם לב אלי ומחייך ואני נעצרת לידו ואומרת שלום. הוא בינתיים מפנה לי את המקום לידו ומציע לי לשבת. התלבטות של רגע והוא אומר לי "זה בסדר, את לא חייבת" ואני, חשה את הבטן מסתובבת, מחליטה לשבת לידו.
"זה בסדר, הגיע הזמן להתמודד". אחרי הכל, עברו חמש שנים, באמת צריך לשחוט את הפרה ה(לא) קדושה הזו.
אז דיברנו. במשך עשרים ומשהו דקות נסיעה. על הא ועל דא, מה כל אחד עשה בחיים, בצבא, באזרחות (אני בשנתיים והוא בבקושי ארבעה חודשים) ובעיקר הרבה מבוכה אני חושבת.
מוזר לראות מישהו שפעם היה הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם כולו. יותר מכל אחד אחר.
מישהו שלתקופה של כחצי שנה היה כל עולמי. אהבתי אותו והערכתי אין קץ.
כמה שהיינו קרובים ואוהבים, וכמה שכל המצב הסתובב לרעתי בשניה.
וכמה, כמה שהוא פגע בי, שכמעט חמש שנים אחרי הלב עדיין מבעבע מוגלה מאותו הפצע.
אחרי הכל, באותו יום אומלל ב-6.4.04 הוא נשבר לראשונה, ולעולם לא שב לקדמותו.
כמה צפוי היה שמתישהו בשיחה כל מה שהיה אז יעלה. אם זה בדבר הראשון שהוא בערך אמר לי, ספק שואל ספק תוהה "נרגעת?!?", במבט המוזר הזה, שלא הצלחתי לקרוא, ספק נזכר בנוסטלגיה כלשהי בימים הטובים ההם ספק חרד למה שאני עלולה לעולל לו תוך כדי ישיבה תמימה וקצרצרה ברכבת.
נשארתי לשבת לידו. תופסת מרחק בטיחות של כ-15 סנטימטר, נשענת על קצה המושב, כאילו עוד רגע ארוץ משם.
והוא דיבר.
כנראה ניסה לנקות את מצפונו, אבל אני גם מעריכה את הבגרות שהוא הראה כשפתח את הקלפים.
אפילו ניסיתי והשתדלתי להיות נחמדה. אבל היה לי קשה.
לא מסוגלת להישאר אדישה גם היום למה שקרה אז.
אמרתי לו שמה שהוא עשה, פשוט לא עושים. את החיתוך החד צדדי הזה, שניסה להיות עדין ו"בואי ניקח הפסקה", מוכר לי לוקש להאמין בו כשהוא ידע לכל דבר שהוא סוגר את הסיפור. מזל שהייתי מספיק חכמה כבר אז, להגיד לו בפנים וגם לכתוב כאן, בבלוג הזה עצמו, שאני לא אחכה לו ואמשיך הלאה. גם כבר לא כאב לי לדעת שהוא עדיין עם אותה הבחורה שהוא התחיל לצאת איתה שלושה שבועות אחרי שמבחינתו הוא "גמר את הסיפור סופית" בו בזמן שאני מנסה לאסוף את השברים מהאמון שלי בו וממה שנשאר מחיי אחרי שהוא יצא מתוכם, כך, ללא הכנה, משאיר חלל גדול וחתוך בצורה מכוערת כל כך.
אמר שהוא לא ידע לסיים. הוא לא ידע להיפרד. חייכתי במרירות מה ואמרתי ששמתי לב.
שמאז המקרה ההוא לכל מקום שהלכתי תמיד ניסיתי להיפרד יפה. לומר שלום אחרון, לסגור קצוות.
לא לחתוך בבשר החי. שלא יכאב. לא לי, ולא לצד השני.
אמר שאני "חייבת להבין שמעולם הוא לא התכוון לפגוע ". אבל הוא פגע, הכי חזק שאי פעם פגעו בי.
Keep your friends close, but your enemies closer.
כך אומר המשפט, אבל איך יכלתי לדעת שאני מחבקת בחיקי סוס טרויאני?
אני לא מסוגלת לסלוח לו. על התמימות שלי שהתאדתה סופית ביום שהוא זרק אותי.
כל ה"כאפה" הבוגרת הראשונה שקיבלתי, בגיל שניה ל-18. והייתה הכנה לחיים האמיתיים.
כי אהבה זה כואב.
וייתכן שהוא עשה עימי חסד, ו"שירות לציבור" כלשהו, בהבנה שלפעמים חייבים לדעת לשחרר, לתת ללכת.
לדעת להיפרד ולהבין שלא תמיד אנשים יהיו איתי באותו המקום והזמן. לעבור הלאה.
ועברתי הלאה. אני כל כך גאה בעצמי על מה שהפכתי להיות.
כל כך שמחה על ההחלטות שעשיתי בארבע השנים האחרונות שהובילו אותי לאן שאני היום.
אישה צעירה וחזקה.
(הכי חזקה שאפשר, כן? )
| |
שבת בבוקר
אז היה מבחן.
והשבוע נגמר.
ולא משנה כמה הצלחתי במבחן הזה, העיקר שניגשתי והצלחתי לפתור את התרגילים.
ויצאתי למסיבה.
ורקדתי כמו מטורפת במשך שלוש וחצי שעות.
היה כל כך כיף.
רק חבל שאני מריחה כמו מאפרה אחת גדולה ושצריך לחכות למים החמים.
ועוד בכי השבוע.
בתקווה שיהיה הרבה פחות בהמשך.
וההוא, שעוד פעם מציק לי ומשנה כיוון ופתאום ניתק מגע.
החלטתי שאני ממשיכה הלאה.
אני באמת רוצה שיהיה לי טוב.
והגיע הזמן שיהיה לי קשר מוגדר ואמיתי.
לא הבחורה של חמישי בערב או החברה שאף אחד מהחבר'ה לא מכיר.
זהו, נגמר.
וכמה שאני אוהבת לרקוד.
מוזיקה שחורה, טראנס, האוס, ישראלי.
כל מה שבא אני מתאימה את עצמי וזזה בהתאם.
זה עושה לי כל כך טוב בלב. אני מתנתקת ולא שמה על אף אחד.
הריקוד זה אני.
אבל הרגליים שלי עכשיו, יא אולוהים....
| |
שלושה ימים לפני
עוד שלושה ימים,
וזה הכל.
בראשון בערב אני כבר אתייצב שם, אדרים לי, כך.
ושני בבוקר אלבש את שמלת האוברול החומה והגופיה הלבנה מתחתיה ואלך רישמית למקום שבו מתחילים החיים החדשים שלי, ואפגוש את האנשים שהולכים ללוות אותי במשך כל השנה הקרובה.
שנה כל כך עמוסה. מערכת השעות כבר הופצה והיא מלאה בכל טוב בלימודים. ימים של עשר שעות וגם של תשע,
אבל גם ימים של ארבע שעות משעשעות באנגלית. והרי, אני ואנגלית זה Peanuts :)
מרגישה פתאום תחושה מוזרה.
של סוף, של התחלה חדשה. המון התרגשות.
בין לבין גם הרגשה שהאנשים האהובים עלי נעלמים.
פץ מתחילה ללמוד פתאום לתואר ראשון ועסוקה בסיפורים כרגיל, צ'ה הדרים לו לנקות את הראש בסיני, משאיר אותי כאן לבד עם הוראה ברורה לעדכן אותו כל יום בפייסבוק.
המושבניק בחו"ל, כך שאין דרך לתפוס אותו. וכולי קינאה בטיול שהוא עורך עכשיו.
כל השאר נעים ונדים להם.
הולכת לפגוש את הקצינוס. טלפון שלו לאחר זמן רב, מציע לבוא לקפה.
היה נורא נחמד.
עד ש...הוא יצא מגעיל כמו שהוא רק יודע, ולאחר חצי שעה של ישיבה חביבה על קפה הוא הביט בשעון, מלמל כמה מילים לעצמו והודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא חייב ללכת לקחת את ההורים(!) של ארוסתו (!) משדה התעופה.
מיותר לציין שנעלבתי. סופסוף הזדמנות להשלים פערים של כמעט שנתיים עם מי שפעם זכה לתואר "הידיד הכי טוב שלי" וגם היא נהרסה.
הייתי מעריכה אותו כל כך אם הוא היה בא ואומר שהזמן קצוב.
הרגשתי כאילו באתי לפגישה עסקית, או בלשונו- פ"ע.
ומשהו כבר לא היה טבעי שם. לא אמיתי.
מה שמוזר עוד יותר, כי הוא נראה כה לבבי ונעים ועושה הכל מרצון. אבל מצד שני הוא תמיד "תוקע" לי קטעים שכאלו.
העיקר הוא התפלא שאין לו מושג מה הולך בחיי וכמה שאני לא בקשר איתו. זה לא בגלל שאני לא רוצה.
בזמן שישבתי אצלו הוא הספיק להעביר לי הרצאה (שוב, ושוב) על כמה שהוא שונא את המושבניק עוד מהימים שהם היו בתיכון.
אני כבר לא יודעת למי להאמין.
שניהם לא טלית שכולה תכלת, זה ברור.
אבל לפחות כרגע מי שאמיתי ומספק את הסחורה זה ההוא ה"שנוא" כל כך.
ואני כבר לא שונאת אותו.
להפך.
מתגעגעת, כל כך.
לנוכחות שלו, לשיחות איתו.
אפילו קצת לטירוף שהוא משרה עלי.
כוח המשיכה הזה, שאין לי דרך לתאר אותו כי מעולם לא היה לי כך.
הרצון לאחוז ולשמור, שלא יעלם לי. הממשיות הזו, כאן ועכשיו.
אז כן, הוא היה טמבל מטורף.
אבל הדיעה אומרת שייתכן, רק ייתכן.
שחדרתי את הבונקר.....
| |
מקוצרר
עוד שבוע אחת והכל ייגמר.
כל כך הרבה שינויים בבת אחת.
אבל ידעתי שזה יבוא.
עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.
מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.
נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.
אני ילדה גדולה כנראה.
הגיע הזמן לפרוש כנף.
וכל הזמן ממעל,
מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,
ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.
ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.
להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.
לנסות להצליח. להצליח ללמוד.
ובינתיים,
כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,
זה חזר אלי שוב.
אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.
אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,
של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?
כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.
כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.
גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,
עם אליל בשר ודם.
| |
מעברים
פתאום קשה לי לכתוב.
אז רק אנסה לתמצת הפעם את הלך הרוח של הדברים כפי שהם כיום.
גם מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לזכור משהו מהתקופה הזו, כפי שהיא עכשיו.
שבויים
ב-16.10.1986, כשהייתי בת פחות מארבעה חודשים,רון ארד נפל בשבי.
ביומולדת 20 שלי, ב-25.6.06 חטפו את גלעד שליט.
שלושה שבועות לאחר מכן שהיתי כעשרה קילומטר לערך ממקום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
הייתי שם כשהתחילו לירות. הייתי שם כששמעו את הפצצות מתפוצצות. את הפגיעה עצמה.
הייתי חיילת בגבול הצפון עם מעורבות רגשית עמוקה בסיפור.
שנתיים אחרי,
ואני חיילת מילואים עם מעורבות רגשית גדולה לגבי החיילים הללו.
חוגגת יומולדת 22 עם משאלה אחת בלב- "ושבו בנים לגבולם", עם הרגשה גדולה של תכונה שהולכת ומגיעה.
ולא התבדיתי.
המהלכים המדיניים אומרים שהעסקאות נרקמות. ואני, עד שלא אראה ואחווה במו עיני את ההקלה הזו, של קבלת השבויים חזרה, לא משנה באיזו הצורה, אמשיך לשאת אותם איתי לכל מקום ולא לשכוח.
כי איך אפשר להיות אדיש לנושא כאוב שכזה??
יומולדת
גיל 22, גיל לא פשוט בכלל. גיל של הרבה החלטות גורליות והרות-גורל או איך שלא תקראו לזה.
הרבה דלתות נפתחות ונסגרות כל רגע בתקופת החיים הזו. ואני לאט לאט מרגישה שאני מפלסת לעצמי את הדרך.
אז אני בת 22, אחרי טיול כיפי בחו"ל, עם רצון עז להמשיך ולהתפתח. מרגישה קצת מוזר.
אני יודעת שאני יפה, לשמחתי שרדתי את הצבא בצורה מיטבית וכרגע אני נראית בת בערך 18.
רק לשמור על זה. לעשות הרבה ספורט, לאכול בריא ולא שטויות.
לצחוק הרבה ולהיות עם חברים ואנשים שעושים לי טוב על הלב. שתורמים לי ואני להם חזרה.
אהובים שכאלה.
חגיגות
סושי בתל אביב עם חברה טובה וידיד טוב, שני לוחמים שידעתי מעל לכל ספק שגם אם לא נפגשו בעבר הם יסתדרו מצוין. כאלה מתוקים. ממש נהניתי איתם ואפילו היה מצחיק. התמונות הטובות- לפייסבוק. הרעות- לגניזה :)
וביום חמישי על האש אצלי בבית. מתכנסים לאחר אלפי דיבורים הלכה למעשה בערך כ-13 איש. האוכל הספיק,כמות הבירה התאימה בול ובעיקר אני מאוד התרגשתי שכולם אצלי בבית בערך בפעם הראשונה. אסופה כזו של אנשים שבכל זאת תיפקדה כיחידה אחת והסתדרה. היה מגניב!
חגיגת יומולדת כפולה.
לימודים
אחרי ההברזה הכה-ילדותית מהבגרות במתמטיקה וכל הניסיון הכושל הזה של ללמוד לבד,
החלטתי על כיוון אחר- מכינה להנדסה בבאר שבע!
אז- בראשון לספטמבר אני עוברת בשעה טובה למקום שממנו הכל התחיל, חוזרת בעצם לכתובת שבה נולדתי (אירוני משהו,לא?) שכיום סבא וסבתא שלי גרים בה וכנראה שאגור אצלם ביחידת דיור בחצר. טוב,לפחות זה :)
וכמו ילדה גדולה הלכתי ומילאתי את כל הטפסים ולא פסחתי אף על אחד. והדרמתי ברכבת כדי להגיש את הטפסים עד תום. משעשע משהו, אני אפילו זוכרת איפה ממוקמים המשרדים אף שמעולם לא ביקרתי בהם.
ולחשוב שהכחשתי תמיד את היותי באר שבעית היכן שהוא :)
עבודה
עזבתי את צומת ספרים אחרי שבעה חודשים. קצת מתגעגעת אך החופש עשה רק טוב.
כרגע אני אורזת בשצף קצף (כלומר,מתחילה עכשיו) עם רשימות ענק שנשלחו לי בשעה טובה מ"קמפ קימאמה" שבו אני מתחילה להדריך ביום חמישי הקרוב.
15 חולצות, 12 זוגות מכנסיים קצרים....
כמות כזו לא לקחתי איתי לארה"ב, שם כיבסתי לפחות פעם בשבוע (תודות לכמות היחסית גדולה של בגדים שהבאתי!).
הרגשה מוזרה במעט, לקחת כל כך הרבה איתי לזמן כה קצר. אבל כנראה שזמן לכבס לא יהיה. אבל לא נורא.
בשביל מה יש את אמא'לה כה-קרוב ולא במרחק אלפי מיילים :)
אהבה
על ר' דיברתי ברמזים כה רבים במהלך החודשים האחרונים. הסיפור הלך והתפתח במקטעים שונים במשך קרוב לשנה וחצי. יחסי קרבה-דחיה שמעולם לא מומשו, עד שאני לקחתי אותם צעד אחד קדימה.
וכנראה שכדרכם של חלומות בהקיץ- הוא היה צריך להישאר ככזה. התאכזבתי במה (שלא) מצאתי בו.
אך כנראה שהכל לטובה. למודת קרבות לאחר הקשר הזה אני מרימה את ראשי בגאון וממשיכה הלאה.
עם מסקנה אחת ברורה- אני זו אני. אני מודעת היטב לבחורה שאני היא. ולא זקוקה לאף חיזוק או "ליפט אפ" כלשהו מטייס פלצן ומתנשא ובעיקר חסר כל אינטליגנציה רגשית כמוהו.
ייזכר לדיראון משפט אחד משעשע במיוחד שהוא אמר לי, ואני רצתי לעשות ממנו מטעמים:
"ללא אינטלקטואל חיובי לא יכולה להיווצר ריאקציה. וככזו- גם לא יהיה רגש"
(בונקר אנושי מנסה להסביר תהליך מורכב של התחברות שני אנשים במילים פלצניות) 
טוב, אני חוזרת לארוז.
ובינתיים מסדרת את שלל הקניות שהספקתי בשבוע האחרון.
שמישהו יחזיר לי את האיפוק שאיפיין אותי בשנה האחרונה,בבקשה!
(פקצה שלוחת רסן בכל מה שקשור במבצעי סוף העונה בחנויות הבגדים השונות. אז מה אם היא באמת צריכה את הבגדים הללו??)
| |
הבחורים של מאיה
נעים להכיר, מאיה, בחורה ישראלית טיפוסית.
בת 20 וקצת, ספק 21, ספק 22
חיילת משוחררת או אזרחית טרייה, ספק אחד מהשניים.
בחורה עירונית, "צפונית", מיושבת בדעתה
ומצדה השני- נערת טבע חוצפנית, קיבוצניקית בנשמה.
מאיה שלנו, בגיל ההתבגרות, לא בדיוק נהנתה משובל של ורדים.
מחזרים תמיד היו, והיופי פרץ לו בעוז, כי עם גנטיקה,הרי, לא נלחמים..
אבל משהו נשאר כבוי לו שם, בין התלתלים הזהובים.
ולהבה אחת,שהתפרצה לה כך, ופתאום יום אחד כובתה ברשעות, על ידי אחד שהיה כ"דג במים" ,
אך לשחות אינו ידע ברזי חוקי מערכת יחסים.
וכך,מאיהל'ה שלנו, יפהפיה מקומית,
מתהלכת לה ברחבי הארץ, סינגלית.
עם גיוסה לצבא הוצבה,איך לא, בתפקיד מפתח ל"חיילת החמודה".
שאת כולם סחפה, לא במודע או במודע.
המש"קית ששמה נלחש בין המוצבים וסיפורים על ההיא הלא מושגת נרקחו,
והיא תמיד הייתה שם, בודדה, אומרת- בואו, ואותי קחו.
והזמן עובר לו, והבחורים הולכים ובאים. כולם מתלהבים,מסתנוורים מהיופי,מתקרבים.
"אין כמוך,באמת" הם אומרים למאיה, מחבקים ולא רוצים לעזוב.
ואז בורחים הם, הרי לישראלי "אף פעם לא יכול להיות יותר מדי טוב".
והיא,היפהפיה המקומית הקטנה, היחפנית.
מאיהל'ה שלנו, מחליטה על תפנית.
על מטוס היא עולה, מעבר לרקיע ולעננים. נוחתת באמריקה, ארצו של דוד סם וההמבורגרים.
ומאיה מחפשת. בנאדם אמיתי, חיבוק אמיתי. אהבה.
לא בדיוק הרבה לבקש, אבל למצוא? זו משימה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, ומאיה, כידוע, עם בחורים תמיד מצליחה.
היא מסובבת על אצבעה הקטנה לא אחד, אלא שניים.
בחורים בשפה זרה שהיא לה הופכת פתאום נהירה שבעתיים.
"איי לאב יו מאיה" הם אומרים,ומתכוונים לכל מילה.
ומאיה מתאהבת, נשאבת לתוך מחול הקיטש.
עד שצריך ללכת, והיא משאירה מאחוריה אהוב אמריקאי, איש.
מאיה'לה עוד רגע חוגגת 22. הזמן טס. זה ידוע. גם כשלא נהנים.
בארץ ישראל הדברים תמיד קצת הזויים.
ומכל הבחורים שבהם נתברכה מדינתנו הקטנה, בת השישים,
נוחת למרכז התמונה מושבניק רחב כתפיים עם חיוך מקסים.
ומיודעתנו? מתלהבת? איך לא.
הוא הרי התגלמות הצבר בשלמותו.
והיא רק צריכה מישהו שיחבק אותה. ותו לא.
אך ישנם דברים שילדת הטבע התמימה שלנו נטתה לשכוח.
והם שהבחורים הישראלים הם שרוטים ודפוקים במוח.
ואין להניח, אם כך, כי מושבניק שהפך לעירוני בכזו דבקות,
לא חסר בו מן הזן שקוראים לו "הישרטות".
אבל למאיה'לה היקרה שלנו זה כלל לא מפריע.
הרי יש לה מי שלעת מצוא יחבק, ילטף וירגיע.
וכך יוצא שמילים שצריכות היו להיאמר מזמן ובמקומות אחרים,
מוצאות עצמן נלחשות בינות למפגשים עם אותו הבחור,
שהוא מצידו- לא מבין את המאליו ברור.
וכך מוצאת את עצמה מאיה, בת כמעט 22,
שוב פעם לבד, אך מחזרים תמיד יש כמים.
ויודעת היא שיכולה היא, בהינף יד אחד,
להשיג כל מה שתרצה וכמעט כל אחד.
אך ישנה כאן בעיה שאינה ניתנת ליישוב באף צורה-
מאיה רוצה את הדבר שאינו ניתן להשגה.
אך מאיה, בחורה עם אינטלקט חד לכל הדעות,
יודעת איך לתכנן אסטרטגיות די נאות.
ולפיכך- אין לדאוג לה, לבעלת החוצפה הישראלית,
שמא לא תצליח להעלות בחכתה את אותו האחד,
שלחם חוקו האינטלקטואלי אותה המם והצמית.
ומוסר ההשכל כאן, בנות יקרות,
הוא פשוטו כמשמעו-
בנים הינם עם הבוחר לו להאחז,
בהשגות מאוד טיפשיות .
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
