לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מחשבות


לימודים

עוד רגע מבחנים סופיים ובעיקרון אני צריכה לשבת למתמטיקה עכשיו וללמוד.

לא מצליחה להושיב את עצמי, מוצאת את עצמי מרפרפת על החומר ומרפרפשת ללא הפסקה את הדף בפייסבוק, המסנג'ר פתוח ללא הפסקה והידיים מקלידות.

 

אלימות

ביום ראשון האחרון, כלומר לפני יומיים, סטודנט מהכיתה שלי  סובב לי את היד. צרחתי מכאבים ודמעות עלו לי בעינים. מיותר לציין שבכיתי, מכאב ועלבון בעיקר, שצרב בחוזקה.

הוא עשה זאת בתגובה ל"פליק" שנתתי לו על השיער כתגובה לניסיון שכנוע נוסף שלו שאני אבוא "לשבת" עם כולם בערבים. אין לי בעיה לשבת ללמוד עם כולם, אין לי בעיה להסתובב איתם. יש לי בעיה עם זה שהם מתעסקים בדברים לא חוקיים.

 

עשן

כל חיי גדלתי במקומות "טובים"- בעיר קטנה, ביישוב קטן.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שמעשנים סיגריות במקום אחד ומצפצפים על כל מי שבוחר ורשאי להישאר בריא.

מעולם לא ראיתי נגישות גדולה כל כך לסמים.

אף פעם לא חשבתי ולא תיארתי שיבוא יום והחבר'ה בכיתה שלי ידברו על קנייה כיתתית של הזבל הזה בקול רם, כאילו הם מארגנים כרטיסים למשחקי כדורסל או מינימום  להופעה של הביטלז.

בכזו התלהבות, בקול רם....

אלו דברים שיש לגנות, להילחם בהם.

סמים זה נגע.

שמתפשט כמו אש בשדה קוצים ואוכל בחברה שלנו כמו גידול סרטני חי.

 

סוציאליזציה וחבר'ה

אני כאן כבר שבעה חודשים, מהראשון לספטמבר.

באתי לבד, לא מכירה אנשים נוספים. לאט לאט הכרתי והתחברתי.

בתור סטודנטית יש לי את הזכות לחבור ולבחור את מי שאני רוצה להסתובב איתו.

אין שום חובות.

איכשהו, יצא שאני לא ממש מתה על החבר'ה שאיתי בכיתה. על חלקם לפחות.

הם מוכיחים לי את הטענה הזו ומאששים אותה כל פעם מחדש.

בגלל שאני לא בעסקי העשן אני לא מהמגניבים שיושבים ב"מטבחון" בהפסקה ומרכלים על כל העולם.

אז לא אכפת לי.

אני לא אלך עם העדר כשאני יודעת שזה לא נכון ולא לגיטימי.

אני לא אעשה משהו שנוגד את כל הערכים שלי ואת כל מה שגדלתי עליו, חונכתי וגם חינכתי.

 

ערכים

כל פעם מחדש אני מוצאת עצמי עוסקת בתהייה הסמי- פילוסופית- מהי ההגדרה ל"בית טוב"? מי מוגדר כ"איכותי"? את מי צריך להגדיר כ"מלח הארץ"?

מהרגע שיצאתי בפעם הראשונה לאויר העולם, ומהרגע שנפתחתי לעולם בגיל ההתבגרות, מגיל 14 ועד היום,

אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש בקונפליקט הזה.

אני יודעת שאני ילדה טובה מבית טוב. אבל מה מוביל להחלטה הזו?

אולי בגלל שאני נאמנה לעצמי ולדעות שלי. לא נסחפת עם הזרם ומעולם לא הייתי נתונה תחת השפעה כלשהי.

לא קעקועים, לא פירסינג, לא סיגריות וכל שאר הזבל הזה.

מהי משפחה טובה? משפחה חמה או משפחה "שיושבת טוב" ואמידה? ואולי זה גם וגם? ואולי זה נטו הערכים והתכנים שהחדירו בך ההורים בעודך ילד?

ואולי זה בכלל תלוי באדם ובנתיב בו הוא בוחר בחיים?

האם מישהו יעיז להגיד על קצין בצה"ל כי הוא אינו איכותי? על טייס או לוחם בסיירת מובחרת שהם אינם "מלח הארץ"?

 

חינוך

הכל מתחיל ונגמר בחינוך. מה שאתה סופג מרגע היותך תינוק בן יומו, מה שיונקים מן הבית והמקורות אליהם אתה נחשף- ההורים והמשפחה הקרובה.

על חודו של ערך שהוחדר לילד בגיל בו מוגדרים הגבולות יקום ויפול האדם בבגרותו.

ואני, סטודנטית בהווה, תלמידה בעבר, תמיד חניכה ותמיד מדריכה,

רואה בזה ייעוד ושליחות.

אי אפשר לשנות את העולם, אבל אפשר לגרום לבנאדם אחד לפחות להסתכל על הדברים בצורה שונה במקצת, בזווית אחרת.

לפעמים זה הכל בשבילי.

הסיפוק שבחינוך הבלתי פורמלי הזה, בהבנה שבכוחה של מילה ובכוחו של מעשה אני מהווה דוגמא שתלווה להמשך.

ואולי הם לא יזכרו אותי, אבל התחושה בה נעשו הדברים תמיד נשארת עימם.

זו הסיבה שכבר שנה שלישית אני הולכת להדריך בקמפ. עוד פעם בארץ, אבל ההדרכה והסיפוק שבצידה מהווים הכל.

 

אביב

בסימן חידושים ופריחות, יוצאים לחופש פסח של שבועיים וקצת הפסקה מן הרוויה אליה הגעתי.

מחר האחד באפריל, יום השיגועים הגדול.

בהצלחה לכולם :)

 

נכתב על ידי , 31/3/2009 15:13   בקטגוריות מחשבות, עידכונים, לימודים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היום שאחרי המלחמה


שלושה שבועות ארוכים מדי.

חודש אחד שהלך ונעלם.

מלחמה אחת, בעצם ללא התחלה וללא סוף. יומיומית כמעט.

ובכל זאת- השקט חזר, איכשהו.

 

מוזר להיות שוב בבאר שבע, עיר רפאים לרגע כמו שהפכה להיות בשבוע שעבר כשחזרתי.

הכריחו אותנו לשוב ללימודים חרף הטילים, היה מפחיד. היה לי הרבה מאד מזל וכל פעם בעת שהאזעקה נשמעה נכחתי בבניין בו יש חדר מוגן/ מקלט.

 

ועדיין,

הפחד המשתק הזה, ההליכה המהירה ברחוב, על סף ריצה, כדי שהסירנה לא תתפוס אותי בדרך.

התפילה לשלומם של החיילים, ושל האזרחים, ושל כל החברים במילואים, וגם קצת שלי....

 

כולי תקווה שזה נגמר לתמיד.

 

בחזרה ללימודים,

שאינם שוקטים על שמריהם וממשיכים בשצף קצף, ייתכן שיאריכו לנו את המכינה בעוד שבועיים או שלושה על מנת לסגור את הפערים.

ביטול מבחן במתמטיקה, דחיית מבחן בפיזיקה....

 

ואני כאן, באמצע הכל, מנסה לשמור על הראש מעל המים. לא לאבד שליטה.

צריכה לעבור דירה שוב, מהחדר המקסים שלי , ולא בא לי, להיפרד מה"בחוצה" ולחזור פנימה.

לסדר שוב הכל מחדש, אפילו שאני עושה את זה כל הזמן.

 

 

רק מקווה שיהיה טוב, ההרשמה לאוניברסיטה לשנת תש"ע (איזו מין שנה מוזרה זו?) מתחילה אוטוטו ואני עדיין מלאת סימני שאלה על מה שאני הולכת ללמוד ואיך.

אז מתי מחליטים?

נכתב על ידי , 20/1/2009 08:24   בקטגוריות לימודים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוכות 2008


בלי להרגיש, כבר עוד דקה סוף אוקטובר.

אני חותמת שנה עברית שלמה בארץ, וכל כך הרבה שינויים ותהפוכות.

חזרתי שוב לכור מחצבתי הנוכחי, הלא היא בירת הנגב המנומנמת קמעה בימים אלו.

בעוד כשבועיים המוני המונים של סטודנטים יחזרו ויציפו את האוטובוסים והרכבות. המקום לא הספיק גם כך עד עכשיו.

בנובמבר יתווספו לכך עוד המוני חיילי טירונות חדשים, שיגרמו לי לצביטה עזה בלב בכל פעם שאראה אותם.

 

הרגשה מוזרה היא,

להבין שבאמת התבגרתי.

 

בחמש השנים האחרונות, בהן אני כותבת את הבלוג הזה, ההרגשה האישית הייתה כאילו הזמן עומד מלכת.

ובכל זאת, חמקמק המניאק הזה, ונעלם לו אט אט.

השינוי היה כאן כל הזמן, אבל עכשיו אני כנראה מבינה אותו בכל מאודו.

 

אז מה יש לי ביד?

אני בת 22, מטר ושישים וקצת.

שיער בצבע דבש וכך גם המבט.

מחפשת את עצמה ומחכה להסתדר....

(חוסר כישרון משווע, אך נא לזמזם לפי שירה של איה כורם).

 

תירוץ באמתחתי- השעה מאוחרת!

 

חמישה דברים שאני מנסה לא לדעת על עצמי:

1. אני לא יודעת לרכב על אופניים כמו שצריך

2. יש לי נטייה לדחות דברים כל הזמן

3.אלוהים נתן לי במתנה כמה גנים טובים שיש לי נטייה להתלונן עליהם ולקלל.

4. אני זוכרת יותר מדי דברים לא חשובים שבאמת מותר לי לשכוח. הגיע הזמן.

5. אני לא יודעת להגיד לא.

 

חזרה לשגרה, חמם מנועים ו......בהצלחה!

בדרך לטירוף מערכות מוחלט של לימודים (אם לא מספיקות לי ה-32 שעות של מתמטיקה-פיזיקה-אנגלית, עכשיו "סידרתי" לעצמי תוספת מפנקת של עוד עשר שעות נוספות! כן כן..בדמות מעבדות וקורס פסיכומטרי מתומצת), ארועים (המשפחה נוסעת לאילת לשבוע ומטיילת לפטרה ואני קטונתי, יש לי מבחן באותו השבוע. וכמובן, ההוא שחוזר לו ממחיקו) ושאר ירקות בין כל המזג אויר המעברי הזה.

אחחח, הסתו....

נכתב על ידי , 21/10/2008 02:36   בקטגוריות לימודים, מחשבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלושה ימים לפני


עוד שלושה ימים,

וזה הכל.

בראשון בערב אני כבר אתייצב שם, אדרים לי, כך.

ושני בבוקר אלבש את שמלת האוברול החומה והגופיה הלבנה מתחתיה ואלך רישמית למקום שבו מתחילים החיים החדשים שלי, ואפגוש את האנשים שהולכים ללוות אותי במשך כל השנה הקרובה.

 

שנה כל כך עמוסה. מערכת השעות כבר הופצה והיא מלאה בכל טוב בלימודים. ימים של עשר שעות וגם של תשע,

אבל גם ימים של ארבע שעות משעשעות באנגלית. והרי, אני ואנגלית זה Peanuts :)

 

מרגישה פתאום תחושה מוזרה.

של סוף, של התחלה חדשה. המון התרגשות.

בין לבין גם הרגשה שהאנשים האהובים עלי נעלמים.

פץ מתחילה ללמוד פתאום לתואר ראשון ועסוקה בסיפורים כרגיל, צ'ה הדרים לו לנקות את הראש בסיני, משאיר אותי כאן לבד עם הוראה ברורה לעדכן אותו כל יום בפייסבוק.

המושבניק בחו"ל, כך שאין דרך לתפוס אותו. וכולי קינאה בטיול שהוא עורך עכשיו.

כל השאר נעים ונדים להם.

 

הולכת לפגוש את הקצינוס. טלפון שלו לאחר זמן רב, מציע לבוא לקפה.

היה נורא נחמד.

עד ש...הוא יצא מגעיל כמו שהוא רק יודע, ולאחר חצי שעה של ישיבה חביבה על קפה הוא הביט בשעון, מלמל כמה מילים לעצמו והודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא חייב ללכת לקחת את ההורים(!) של ארוסתו (!) משדה התעופה.

מיותר לציין שנעלבתי. סופסוף הזדמנות להשלים פערים של כמעט שנתיים עם מי שפעם זכה לתואר "הידיד הכי טוב שלי" וגם היא נהרסה.

 

הייתי  מעריכה אותו כל כך אם הוא היה בא ואומר שהזמן קצוב.

הרגשתי כאילו באתי לפגישה עסקית, או בלשונו- פ"ע.

 

ומשהו כבר לא היה טבעי שם. לא אמיתי.

מה שמוזר עוד יותר, כי הוא נראה כה לבבי ונעים ועושה הכל מרצון. אבל מצד שני הוא תמיד "תוקע" לי קטעים שכאלו.

העיקר הוא התפלא שאין לו מושג מה הולך בחיי וכמה שאני לא בקשר איתו. זה לא בגלל שאני לא רוצה.

בזמן שישבתי אצלו הוא הספיק להעביר לי הרצאה (שוב, ושוב) על כמה שהוא שונא את המושבניק עוד מהימים שהם היו בתיכון.

אני כבר לא יודעת למי להאמין.

שניהם לא טלית שכולה תכלת, זה ברור.

אבל לפחות כרגע מי שאמיתי ומספק את הסחורה זה ההוא ה"שנוא" כל כך.

 

ואני כבר לא שונאת אותו.

להפך.

מתגעגעת, כל כך.

לנוכחות שלו, לשיחות איתו.

אפילו קצת לטירוף שהוא משרה עלי.

כוח המשיכה הזה, שאין לי דרך לתאר אותו כי מעולם לא היה לי כך.

הרצון לאחוז ולשמור, שלא יעלם לי. הממשיות הזו, כאן ועכשיו.

אז כן, הוא היה טמבל מטורף.

אבל הדיעה אומרת שייתכן, רק ייתכן.

שחדרתי את הבונקר.....

נכתב על ידי , 28/8/2008 03:09   בקטגוריות אני ועצמי, המשך יבוא, לימודים, העתיד כבר כאן  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מקוצרר


עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

 

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

 

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

 

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

 

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

 

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

 

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

 

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.

נכתב על ידי , 22/8/2008 01:56   בקטגוריות אני ועצמי, אהבה&catdesc=למה את חייבת כ"כ להכאיב?, הדרכים רבות&catdesc=אבל לאן?, העתיד כבר כאן, הלוואי, מחשבות, מציאות נפרדת, שחרור קיטור, לימודים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מעברים


פתאום קשה לי לכתוב.

אז רק אנסה לתמצת הפעם את הלך הרוח של הדברים כפי שהם כיום.

גם מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לזכור משהו מהתקופה הזו, כפי שהיא עכשיו.

 

שבויים

ב-16.10.1986, כשהייתי בת פחות מארבעה חודשים,רון ארד נפל בשבי.

ביומולדת 20 שלי, ב-25.6.06 חטפו את גלעד שליט.

שלושה שבועות לאחר מכן שהיתי כעשרה קילומטר לערך ממקום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

הייתי שם כשהתחילו לירות. הייתי שם כששמעו את הפצצות מתפוצצות. את הפגיעה עצמה.

הייתי חיילת בגבול הצפון עם מעורבות רגשית עמוקה בסיפור.

שנתיים אחרי,

ואני חיילת מילואים עם מעורבות רגשית גדולה לגבי החיילים הללו.

חוגגת יומולדת 22 עם משאלה אחת בלב- "ושבו בנים לגבולם", עם הרגשה גדולה של תכונה שהולכת ומגיעה.

ולא התבדיתי.

המהלכים המדיניים אומרים שהעסקאות נרקמות. ואני, עד שלא אראה ואחווה במו עיני את ההקלה הזו, של קבלת השבויים חזרה, לא משנה באיזו הצורה, אמשיך לשאת אותם איתי לכל מקום ולא לשכוח.

כי איך אפשר להיות אדיש לנושא כאוב שכזה??

 

 

יומולדת

גיל 22, גיל לא פשוט בכלל. גיל של הרבה החלטות גורליות והרות-גורל או איך שלא תקראו לזה.

הרבה דלתות נפתחות ונסגרות כל רגע בתקופת החיים הזו. ואני לאט לאט מרגישה שאני מפלסת לעצמי את הדרך.

אז אני בת 22, אחרי טיול כיפי בחו"ל, עם רצון עז להמשיך ולהתפתח. מרגישה קצת מוזר.

אני יודעת שאני יפה, לשמחתי שרדתי את הצבא בצורה מיטבית וכרגע אני נראית בת בערך 18.

רק לשמור על זה. לעשות הרבה ספורט, לאכול בריא ולא שטויות.

לצחוק הרבה ולהיות עם חברים ואנשים שעושים לי טוב על הלב. שתורמים לי ואני להם חזרה.

אהובים שכאלה.

 

חגיגות

סושי בתל אביב עם חברה טובה וידיד טוב, שני לוחמים שידעתי מעל לכל ספק שגם אם לא נפגשו בעבר הם יסתדרו מצוין. כאלה מתוקים. ממש נהניתי איתם ואפילו היה מצחיק. התמונות הטובות- לפייסבוק. הרעות- לגניזה :)

וביום חמישי על האש אצלי בבית. מתכנסים לאחר אלפי דיבורים הלכה למעשה בערך כ-13 איש. האוכל הספיק,כמות הבירה התאימה בול ובעיקר אני מאוד התרגשתי שכולם אצלי בבית בערך בפעם הראשונה. אסופה כזו של אנשים שבכל זאת תיפקדה כיחידה אחת והסתדרה. היה מגניב!

חגיגת יומולדת כפולה.

 

לימודים

אחרי ההברזה הכה-ילדותית מהבגרות במתמטיקה וכל הניסיון הכושל הזה של ללמוד לבד,

החלטתי על כיוון אחר- מכינה להנדסה בבאר שבע!

אז- בראשון לספטמבר אני עוברת בשעה טובה למקום שממנו הכל התחיל, חוזרת בעצם לכתובת שבה נולדתי (אירוני משהו,לא?) שכיום סבא וסבתא שלי גרים בה וכנראה שאגור אצלם ביחידת דיור בחצר. טוב,לפחות זה :)

וכמו ילדה גדולה הלכתי ומילאתי את כל הטפסים ולא פסחתי אף על אחד. והדרמתי ברכבת כדי להגיש את הטפסים עד תום. משעשע משהו, אני אפילו זוכרת איפה ממוקמים המשרדים אף שמעולם לא ביקרתי בהם.

ולחשוב שהכחשתי תמיד את היותי באר שבעית היכן שהוא :)

 

עבודה

עזבתי את צומת ספרים אחרי שבעה חודשים. קצת מתגעגעת אך החופש עשה רק טוב.

כרגע אני אורזת בשצף קצף (כלומר,מתחילה עכשיו) עם רשימות ענק שנשלחו לי בשעה טובה מ"קמפ קימאמה" שבו אני מתחילה להדריך ביום חמישי הקרוב.

15 חולצות, 12 זוגות מכנסיים קצרים....

כמות כזו לא לקחתי איתי לארה"ב, שם כיבסתי לפחות פעם בשבוע (תודות לכמות היחסית גדולה של בגדים שהבאתי!).

הרגשה מוזרה במעט, לקחת כל כך הרבה איתי לזמן כה קצר. אבל כנראה שזמן לכבס לא יהיה. אבל לא נורא.

בשביל מה יש את אמא'לה כה-קרוב ולא במרחק אלפי מיילים :)

 

אהבה

על ר' דיברתי ברמזים כה רבים במהלך החודשים האחרונים. הסיפור הלך והתפתח במקטעים שונים במשך קרוב לשנה וחצי. יחסי קרבה-דחיה שמעולם לא מומשו, עד שאני לקחתי אותם צעד אחד קדימה.

וכנראה שכדרכם של חלומות בהקיץ- הוא היה צריך להישאר ככזה. התאכזבתי במה (שלא) מצאתי בו.

אך כנראה שהכל לטובה. למודת קרבות לאחר הקשר הזה אני מרימה את ראשי בגאון וממשיכה הלאה.

עם מסקנה אחת ברורה- אני זו אני. אני מודעת היטב לבחורה שאני היא. ולא זקוקה לאף חיזוק או "ליפט אפ" כלשהו מטייס פלצן ומתנשא ובעיקר חסר כל אינטליגנציה רגשית כמוהו.

ייזכר לדיראון משפט אחד משעשע במיוחד שהוא אמר לי, ואני רצתי לעשות ממנו מטעמים:

"ללא אינטלקטואל חיובי לא יכולה להיווצר ריאקציה. וככזו- גם לא יהיה רגש"

(בונקר אנושי מנסה להסביר תהליך מורכב של התחברות שני אנשים במילים פלצניות)

 

טוב, אני חוזרת לארוז.

ובינתיים מסדרת את שלל הקניות שהספקתי בשבוע האחרון.

שמישהו יחזיר לי את האיפוק שאיפיין אותי בשנה האחרונה,בבקשה!

(פקצה שלוחת רסן בכל מה שקשור במבצעי סוף העונה בחנויות הבגדים השונות. אז מה אם היא באמת צריכה את הבגדים הללו??)

נכתב על ידי , 1/7/2008 14:27   בקטגוריות אני ועצמי, כיף!, עידכונים, לימודים, עבודה, אקטואליה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



15,552
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)