Life Is A Show

עוד שלושה ימים,

וזה הכל.

בראשון בערב אני כבר אתייצב שם, אדרים לי, כך.

ושני בבוקר אלבש את שמלת האוברול החומה והגופיה הלבנה מתחתיה ואלך רישמית למקום שבו מתחילים החיים החדשים שלי, ואפגוש את האנשים שהולכים ללוות אותי במשך כל השנה הקרובה.

שנה כל כך עמוסה. מערכת השעות כבר הופצה והיא מלאה בכל טוב בלימודים. ימים של עשר שעות וגם של תשע,

אבל גם ימים של ארבע שעות משעשעות באנגלית. והרי, אני ואנגלית זה Peanuts :)

מרגישה פתאום תחושה מוזרה.

של סוף, של התחלה חדשה. המון התרגשות.

בין לבין גם הרגשה שהאנשים האהובים עלי נעלמים.

פץ מתחילה ללמוד פתאום לתואר ראשון ועסוקה בסיפורים כרגיל, צ'ה הדרים לו לנקות את הראש בסיני, משאיר אותי כאן לבד עם הוראה ברורה לעדכן אותו כל יום בפייסבוק.

המושבניק בחו"ל, כך שאין דרך לתפוס אותו. וכולי קינאה בטיול שהוא עורך עכשיו.

כל השאר נעים ונדים להם.

הולכת לפגוש את הקצינוס. טלפון שלו לאחר זמן רב, מציע לבוא לקפה.

היה נורא נחמד.

עד ש...הוא יצא מגעיל כמו שהוא רק יודע, ולאחר חצי שעה של ישיבה חביבה על קפה הוא הביט בשעון, מלמל כמה מילים לעצמו והודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא חייב ללכת לקחת את ההורים(!) של ארוסתו (!) משדה התעופה.

מיותר לציין שנעלבתי. סופסוף הזדמנות להשלים פערים של כמעט שנתיים עם מי שפעם זכה לתואר "הידיד הכי טוב שלי" וגם היא נהרסה.

הייתי  מעריכה אותו כל כך אם הוא היה בא ואומר שהזמן קצוב.

הרגשתי כאילו באתי לפגישה עסקית, או בלשונו- פ"ע.

ומשהו כבר לא היה טבעי שם. לא אמיתי.

מה שמוזר עוד יותר, כי הוא נראה כה לבבי ונעים ועושה הכל מרצון. אבל מצד שני הוא תמיד "תוקע" לי קטעים שכאלו.

העיקר הוא התפלא שאין לו מושג מה הולך בחיי וכמה שאני לא בקשר איתו. זה לא בגלל שאני לא רוצה.

בזמן שישבתי אצלו הוא הספיק להעביר לי הרצאה (שוב, ושוב) על כמה שהוא שונא את המושבניק עוד מהימים שהם היו בתיכון.

אני כבר לא יודעת למי להאמין.

שניהם לא טלית שכולה תכלת, זה ברור.

אבל לפחות כרגע מי שאמיתי ומספק את הסחורה זה ההוא ה"שנוא" כל כך.

ואני כבר לא שונאת אותו.

להפך.

מתגעגעת, כל כך.

לנוכחות שלו, לשיחות איתו.

אפילו קצת לטירוף שהוא משרה עלי.

כוח המשיכה הזה, שאין לי דרך לתאר אותו כי מעולם לא היה לי כך.

הרצון לאחוז ולשמור, שלא יעלם לי. הממשיות הזו, כאן ועכשיו.

אז כן, הוא היה טמבל מטורף.

אבל הדיעה אומרת שייתכן, רק ייתכן.

שחדרתי את הבונקר.....

עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.

הודעה מאוד משעשעת מטעם הצבא נשלחת אלייך ישירות באסמאס.

נו מור ללכת לדואר.

הכל מגיע ב-הודעות דואר (הודעות טקסט) ישירות למכשיר הסלולרי שלך!

דווקא נראה נחמד.

אם לא יהיה שלום עד שאחי הקטן יתגייס (שלוש שנים ותשע שנים בהתאמה),

אז לפחות המערכת הצבאית תשתדרג לעתידניות כלשהי....