|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מחשבות
לימודים
עוד רגע מבחנים סופיים ובעיקרון אני צריכה לשבת למתמטיקה עכשיו וללמוד.
לא מצליחה להושיב את עצמי, מוצאת את עצמי מרפרפת על החומר ומרפרפשת ללא הפסקה את הדף בפייסבוק, המסנג'ר פתוח ללא הפסקה והידיים מקלידות.
אלימות
ביום ראשון האחרון, כלומר לפני יומיים, סטודנט מהכיתה שלי סובב לי את היד. צרחתי מכאבים ודמעות עלו לי בעינים. מיותר לציין שבכיתי, מכאב ועלבון בעיקר, שצרב בחוזקה.
הוא עשה זאת בתגובה ל"פליק" שנתתי לו על השיער כתגובה לניסיון שכנוע נוסף שלו שאני אבוא "לשבת" עם כולם בערבים. אין לי בעיה לשבת ללמוד עם כולם, אין לי בעיה להסתובב איתם. יש לי בעיה עם זה שהם מתעסקים בדברים לא חוקיים.
עשן
כל חיי גדלתי במקומות "טובים"- בעיר קטנה, ביישוב קטן.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שמעשנים סיגריות במקום אחד ומצפצפים על כל מי שבוחר ורשאי להישאר בריא.
מעולם לא ראיתי נגישות גדולה כל כך לסמים.
אף פעם לא חשבתי ולא תיארתי שיבוא יום והחבר'ה בכיתה שלי ידברו על קנייה כיתתית של הזבל הזה בקול רם, כאילו הם מארגנים כרטיסים למשחקי כדורסל או מינימום להופעה של הביטלז.
בכזו התלהבות, בקול רם....
אלו דברים שיש לגנות, להילחם בהם.
סמים זה נגע.
שמתפשט כמו אש בשדה קוצים ואוכל בחברה שלנו כמו גידול סרטני חי.
סוציאליזציה וחבר'ה
אני כאן כבר שבעה חודשים, מהראשון לספטמבר.
באתי לבד, לא מכירה אנשים נוספים. לאט לאט הכרתי והתחברתי.
בתור סטודנטית יש לי את הזכות לחבור ולבחור את מי שאני רוצה להסתובב איתו.
אין שום חובות.
איכשהו, יצא שאני לא ממש מתה על החבר'ה שאיתי בכיתה. על חלקם לפחות.
הם מוכיחים לי את הטענה הזו ומאששים אותה כל פעם מחדש.
בגלל שאני לא בעסקי העשן אני לא מהמגניבים שיושבים ב"מטבחון" בהפסקה ומרכלים על כל העולם.
אז לא אכפת לי.
אני לא אלך עם העדר כשאני יודעת שזה לא נכון ולא לגיטימי.
אני לא אעשה משהו שנוגד את כל הערכים שלי ואת כל מה שגדלתי עליו, חונכתי וגם חינכתי.
ערכים
כל פעם מחדש אני מוצאת עצמי עוסקת בתהייה הסמי- פילוסופית- מהי ההגדרה ל"בית טוב"? מי מוגדר כ"איכותי"? את מי צריך להגדיר כ"מלח הארץ"?
מהרגע שיצאתי בפעם הראשונה לאויר העולם, ומהרגע שנפתחתי לעולם בגיל ההתבגרות, מגיל 14 ועד היום,
אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש בקונפליקט הזה.
אני יודעת שאני ילדה טובה מבית טוב. אבל מה מוביל להחלטה הזו?
אולי בגלל שאני נאמנה לעצמי ולדעות שלי. לא נסחפת עם הזרם ומעולם לא הייתי נתונה תחת השפעה כלשהי.
לא קעקועים, לא פירסינג, לא סיגריות וכל שאר הזבל הזה.
מהי משפחה טובה? משפחה חמה או משפחה "שיושבת טוב" ואמידה? ואולי זה גם וגם? ואולי זה נטו הערכים והתכנים שהחדירו בך ההורים בעודך ילד?
ואולי זה בכלל תלוי באדם ובנתיב בו הוא בוחר בחיים?
האם מישהו יעיז להגיד על קצין בצה"ל כי הוא אינו איכותי? על טייס או לוחם בסיירת מובחרת שהם אינם "מלח הארץ"?
חינוך
הכל מתחיל ונגמר בחינוך. מה שאתה סופג מרגע היותך תינוק בן יומו, מה שיונקים מן הבית והמקורות אליהם אתה נחשף- ההורים והמשפחה הקרובה.
על חודו של ערך שהוחדר לילד בגיל בו מוגדרים הגבולות יקום ויפול האדם בבגרותו.
ואני, סטודנטית בהווה, תלמידה בעבר, תמיד חניכה ותמיד מדריכה,
רואה בזה ייעוד ושליחות.
אי אפשר לשנות את העולם, אבל אפשר לגרום לבנאדם אחד לפחות להסתכל על הדברים בצורה שונה במקצת, בזווית אחרת.
לפעמים זה הכל בשבילי.
הסיפוק שבחינוך הבלתי פורמלי הזה, בהבנה שבכוחה של מילה ובכוחו של מעשה אני מהווה דוגמא שתלווה להמשך.
ואולי הם לא יזכרו אותי, אבל התחושה בה נעשו הדברים תמיד נשארת עימם.
זו הסיבה שכבר שנה שלישית אני הולכת להדריך בקמפ. עוד פעם בארץ, אבל ההדרכה והסיפוק שבצידה מהווים הכל.
אביב
בסימן חידושים ופריחות, יוצאים לחופש פסח של שבועיים וקצת הפסקה מן הרוויה אליה הגעתי.
מחר האחד באפריל, יום השיגועים הגדול.
בהצלחה לכולם :)
| |
מעברים
פתאום קשה לי לכתוב.
אז רק אנסה לתמצת הפעם את הלך הרוח של הדברים כפי שהם כיום.
גם מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לזכור משהו מהתקופה הזו, כפי שהיא עכשיו.
שבויים
ב-16.10.1986, כשהייתי בת פחות מארבעה חודשים,רון ארד נפל בשבי.
ביומולדת 20 שלי, ב-25.6.06 חטפו את גלעד שליט.
שלושה שבועות לאחר מכן שהיתי כעשרה קילומטר לערך ממקום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
הייתי שם כשהתחילו לירות. הייתי שם כששמעו את הפצצות מתפוצצות. את הפגיעה עצמה.
הייתי חיילת בגבול הצפון עם מעורבות רגשית עמוקה בסיפור.
שנתיים אחרי,
ואני חיילת מילואים עם מעורבות רגשית גדולה לגבי החיילים הללו.
חוגגת יומולדת 22 עם משאלה אחת בלב- "ושבו בנים לגבולם", עם הרגשה גדולה של תכונה שהולכת ומגיעה.
ולא התבדיתי.
המהלכים המדיניים אומרים שהעסקאות נרקמות. ואני, עד שלא אראה ואחווה במו עיני את ההקלה הזו, של קבלת השבויים חזרה, לא משנה באיזו הצורה, אמשיך לשאת אותם איתי לכל מקום ולא לשכוח.
כי איך אפשר להיות אדיש לנושא כאוב שכזה??
יומולדת
גיל 22, גיל לא פשוט בכלל. גיל של הרבה החלטות גורליות והרות-גורל או איך שלא תקראו לזה.
הרבה דלתות נפתחות ונסגרות כל רגע בתקופת החיים הזו. ואני לאט לאט מרגישה שאני מפלסת לעצמי את הדרך.
אז אני בת 22, אחרי טיול כיפי בחו"ל, עם רצון עז להמשיך ולהתפתח. מרגישה קצת מוזר.
אני יודעת שאני יפה, לשמחתי שרדתי את הצבא בצורה מיטבית וכרגע אני נראית בת בערך 18.
רק לשמור על זה. לעשות הרבה ספורט, לאכול בריא ולא שטויות.
לצחוק הרבה ולהיות עם חברים ואנשים שעושים לי טוב על הלב. שתורמים לי ואני להם חזרה.
אהובים שכאלה.
חגיגות
סושי בתל אביב עם חברה טובה וידיד טוב, שני לוחמים שידעתי מעל לכל ספק שגם אם לא נפגשו בעבר הם יסתדרו מצוין. כאלה מתוקים. ממש נהניתי איתם ואפילו היה מצחיק. התמונות הטובות- לפייסבוק. הרעות- לגניזה :)
וביום חמישי על האש אצלי בבית. מתכנסים לאחר אלפי דיבורים הלכה למעשה בערך כ-13 איש. האוכל הספיק,כמות הבירה התאימה בול ובעיקר אני מאוד התרגשתי שכולם אצלי בבית בערך בפעם הראשונה. אסופה כזו של אנשים שבכל זאת תיפקדה כיחידה אחת והסתדרה. היה מגניב!
חגיגת יומולדת כפולה.
לימודים
אחרי ההברזה הכה-ילדותית מהבגרות במתמטיקה וכל הניסיון הכושל הזה של ללמוד לבד,
החלטתי על כיוון אחר- מכינה להנדסה בבאר שבע!
אז- בראשון לספטמבר אני עוברת בשעה טובה למקום שממנו הכל התחיל, חוזרת בעצם לכתובת שבה נולדתי (אירוני משהו,לא?) שכיום סבא וסבתא שלי גרים בה וכנראה שאגור אצלם ביחידת דיור בחצר. טוב,לפחות זה :)
וכמו ילדה גדולה הלכתי ומילאתי את כל הטפסים ולא פסחתי אף על אחד. והדרמתי ברכבת כדי להגיש את הטפסים עד תום. משעשע משהו, אני אפילו זוכרת איפה ממוקמים המשרדים אף שמעולם לא ביקרתי בהם.
ולחשוב שהכחשתי תמיד את היותי באר שבעית היכן שהוא :)
עבודה
עזבתי את צומת ספרים אחרי שבעה חודשים. קצת מתגעגעת אך החופש עשה רק טוב.
כרגע אני אורזת בשצף קצף (כלומר,מתחילה עכשיו) עם רשימות ענק שנשלחו לי בשעה טובה מ"קמפ קימאמה" שבו אני מתחילה להדריך ביום חמישי הקרוב.
15 חולצות, 12 זוגות מכנסיים קצרים....
כמות כזו לא לקחתי איתי לארה"ב, שם כיבסתי לפחות פעם בשבוע (תודות לכמות היחסית גדולה של בגדים שהבאתי!).
הרגשה מוזרה במעט, לקחת כל כך הרבה איתי לזמן כה קצר. אבל כנראה שזמן לכבס לא יהיה. אבל לא נורא.
בשביל מה יש את אמא'לה כה-קרוב ולא במרחק אלפי מיילים :)
אהבה
על ר' דיברתי ברמזים כה רבים במהלך החודשים האחרונים. הסיפור הלך והתפתח במקטעים שונים במשך קרוב לשנה וחצי. יחסי קרבה-דחיה שמעולם לא מומשו, עד שאני לקחתי אותם צעד אחד קדימה.
וכנראה שכדרכם של חלומות בהקיץ- הוא היה צריך להישאר ככזה. התאכזבתי במה (שלא) מצאתי בו.
אך כנראה שהכל לטובה. למודת קרבות לאחר הקשר הזה אני מרימה את ראשי בגאון וממשיכה הלאה.
עם מסקנה אחת ברורה- אני זו אני. אני מודעת היטב לבחורה שאני היא. ולא זקוקה לאף חיזוק או "ליפט אפ" כלשהו מטייס פלצן ומתנשא ובעיקר חסר כל אינטליגנציה רגשית כמוהו.
ייזכר לדיראון משפט אחד משעשע במיוחד שהוא אמר לי, ואני רצתי לעשות ממנו מטעמים:
"ללא אינטלקטואל חיובי לא יכולה להיווצר ריאקציה. וככזו- גם לא יהיה רגש"
(בונקר אנושי מנסה להסביר תהליך מורכב של התחברות שני אנשים במילים פלצניות) 
טוב, אני חוזרת לארוז.
ובינתיים מסדרת את שלל הקניות שהספקתי בשבוע האחרון.
שמישהו יחזיר לי את האיפוק שאיפיין אותי בשנה האחרונה,בבקשה!
(פקצה שלוחת רסן בכל מה שקשור במבצעי סוף העונה בחנויות הבגדים השונות. אז מה אם היא באמת צריכה את הבגדים הללו??)
| |
שלכת ספטמבר
כל כך הרבה זמן שלא כתבתי כאן,ונדמה שהפער הזה הציק רק לי.
החלל שהלך ונפער בין חוסר התיעוד למה שקורה סביבי,דווקא בתקופה עמוסה כל כך בפרטים,הוא זה שהכריע לבסוף.
והנה אני שוב,כאן. מרגישה סוג של משב חדש שנמצא בכל חלקה טובה שאני הולכת בה.
תקופת השיחרור.
ג'וזף ניסח את זה כ"אס"ש"-אוירת סוף שירות,ולי נותר רק להסכים איתו.
המלחמה הזו התחילה ב-12 ביולי, 2006. זה התאריך שהקולקטיב זוכר.
אותי,אם תשאלו,כחיילת המשרתת בצפון וכאדם ריאלי בפרט,הייתי אומרת שהכל התחיל הרבה לפני.
(ולמפקפקים שביניכם,רוצו לקרוא את "אם יש גן עדן" רק כדי להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה,וזו לא המצאה של הדור שלנו).
ומה עבר עלי בכמעט חודשיים האחרונים?
"קריעה" אינסופית,ופתאום קצת חופש,והרבה מאוד חשש,ופחד,שהתחלפו בסופו של דבר בעצבי ברזל שלא חזיתי,ובעצם,איש לא חזה שיהיו לי.ופתאום כל כך הרבה בגרות מ"דלת קטנה שנטרקה" והפכה להיות לבנון השנייה.
וכמו בשיר הזה, "את ואני והמלחמה הבאה" מאבדת חבר לשכבה,חבר לבסיס,בן משפחה,חבר באיזור מגורים,חבר-של-חבר,חבר-של-חבר-של-חבר,ובעצם,המעגל הזה שאיננו נגמר,שמחבר את כל ישראל אחד לשני.כמה פלצני,כה קלישאתי,אבל כל כך נכון.
ישראל מדינה קטנה,הצבא עוד יותר קטן.הצבא בצפון? פיצפון! כולם מכירים את כולם.
וככזה המצב,הכאב הפך להיות יום יומי,ומצאתי את עצמי נשארת חזקה בשביל כולם. בשביל הקצינוס,שאיבד לראשונה בחייו ולא הבין איך להתמודד עם זה,בשביל קוזאק,שביום אחד כאילו נפלו עליו השמיים,אבל מזל שרק בכאילו,בשביל כל החברות שלי שמצאו בקור הרוח שלי איזה סוג של סלע,או אוזן קשבת לימי צער שכאלה,וגם בשביל הנחלאווי,שפתאום,ככה,בלי להרגיש ובלי להתכוון,הפך לכמה שבועות,ורק למספר,למרכז כלשהו אצלי.
ובין לבין,בין בום ל"בם", מוצאת את עצמי סוגרת את השיניים בכוח על לחמניה מלפני יומיים,אנחנו במלחמה,אין מה לעשות-זה האוכל,צריך להתמודד.ושוחקת שיניים כשמעצבן,כי עכשיו הכל כפליים ויותר. ומקווה וחולמת על ימים טובים יותר,ימים של קיץ ואושר ושמחה בתל אביב או באכזיב,של שמש,שיזוף שכבר צורב והרבה מאוד חיוכים.
וכאילו בכדי להחיש את הדברים,מצאתי את עצמי למרות ואף כל הנסיבות לוקחת מטוס לכיוון אחד,אבל רק לשבוע,לספרד.
והעולם? אחר לחלוטין,כמנהגו נוהג. ובין ארובות מעשנות באזור התעשיה אני מחפשת את ה"בומים" המוכרים מהבית,וכל פעם מחדש קולטת כמה שאני כבר לא שם,ובכל זאת. ובזמן שאני שם,שוכחת לשבוע מה זה לדבר עברית ושוחקת את החיך עם ה"ר" המתגלגלת,הספרדית הכובשת,נגמרה המלחמה.
וחוזרת לארץ,וכאן כמו עולם אחר,והכל כאילו השתנה בשנייה,בלי שנשים לב.
והתאריך נוקף,ו...הנה,כבר חודשיים לשיחרור,לא פחות ולא יותר.
ומתחילה לחשב לאחור.השבוע הזה יוקדש לכך,והשבוע ההוא יוקדש לזה...והזמן לא מספיק.לא מספיק לדבר.
ופתאום שבוע אחרי שבוע לחזור.מוזר כל יום חמישי ללבוש את מדי ה-א' וללכת לכיוון הש.ג. התרגלתי משכבר הימים שהמדים נשארים תלויים לפחות מספר זוגי של ימים. ועכשיו? הלילות מתקצרים,הימים נמסים,וכמו בשעון חול-מה שירד למטה,כבר לא יעלה,לא יחזור.
וישנו כאב הלב,שיחויב לבוא בפירוט ופרוטרוט כלשהו בשבועות הקרובים.את הלוחם עזבתי לאנחות כבר לפני מספר חודשים,ויתרתי על כל סיכוי אפשרי או הגיוני או רגשי שהכל יחזור על עצמו. ופתאום,עם כל הכאוס הזה,מצאתי את עצמי עם הנחלאווי,בחור מקסים שהנסיבות מצאו אותו ואותי ביחד,איכשהו,יושבים וישובים סמוך אחד לשנייה במקלט קטן,אי שם בצפון הרחוק,לפני זמן לא מועט אך קיים.והעניינים התגלגלו,והחור שנפער בימים הראשונים של המלחמה כאילו ונסתם,הלך ונעלם. אז כן,קשה לקבור חברים,אך למצוא אהבה? סותמת את כל הכאבים והפחדים. ושלושה שבועות קסומים ומדהימים,של צביטות,חיוכים וגם סתם הקנטות,ופתאום כבר אין התאמה,ואין חיבורים,צפון,דרום והרבה ניגודים, והנה,כבר,נעלמים.
אך כמו במטה של קסם,כי הרי ידוע שהחיים עולים על כל דימיון,ברגע השמע אות הקריעה הראשון,הופיע לו אותו לוחם מהולל משכבר הימים,בדרישה אחת-אני ואת חוזרים.
וזה הכל,על רגל אחת ומעט חיוך וקצת שיברון.
על עוד שבוע,שהלוואי,יעבור בשקט ובשלום.
La Banya,Delta del Ebre',Spain 16.08.06
| |
אוזני אטומות
"חיוכך זיכרון עמום....." (הכעס/רוקפור) הרבה זמן לא כתבתי כאן.קצת יותר משבוע,אני חושבת. הרבה השתנה.זו תקופה מוזרה,של שינויים בפול גז והכל זז כל כך מהר שאפילו שיש כל כך הרבה לספר,פשוט אין זמן לכתוב את הכל. אז מה היה לנו? התאפסתי לארץ אחרי החזרה מסיני.יומיים של שינה כמעט רצופה. עוד אנשים התגייסו.זה מוזר לפגוש חבר'ה מהשכבה שלי על מדים.אני קצת מקנאה בהם. אני נמצאת בקונפליקט ענק-אולי היה עדיף להתגייס מוקדם,כמו כולם? אבל מצד שני,אני באמת נהנית מהחופש הזה שיש לי עכשיו. מצאתי עבודה. בעצם,שתי עבודות. האחת-שלוש פעמים בשבוע אצל משפחה אחת ביישוב שלי,בבוקר,לקחת את הילדים לגן ולביצפר. השנייה-בתור דיילת. כן,דיילת. דיילת של קידום מכירות בחברת קידום ופירסום די גדולה ומבוססת. הייתי בראיון עבודה,מין סוג מוזר של ראיון כשאתה נמצא בחדר עם כולם מסביבך.זה היה ביום שני,השבוע. המראיינת לא שאלה אותי הרבה שאלות כמו את השאר,וזה נראה ל קצת מוזר אבל עובדה שהתקבלתי וגם ישר הציעו לי ג'וב לעשות-משהו ממש לא צפוי כי העבודה הזו הולכת לפי פרוייקטים ומעכשיו לעכשיו-ואמרו לנו לא לצפות לזה שישר יציעו לנו דברים. אז עברתי. הודיעו לי שהתקבלתי יום אחרי,כשהתקשרתי מהאוטו בדרך לבריכה. שוב הבריכה. מה שהיה משעשע בראיון הזה,שפגשתי בו מישהי שלא ראיתי שנים ובדיוק חשבתי עליה. מישהי שלמדה איתי בחטיבה ועברה לרמת גן ללמוד ומאז לא ראיתי אותה. העולם קטן,וביזארי,אבל זה ידוע. ההמשך של אותו יום שני היה כולו רצוף בגברת עמית הבחורה,מין סוג של בנאדם שאף פעם לא נמאס לי ממנו.היא פשוט מקסימה. אכלנו בוקר בשנקין.אכלנו צהריים בשנקין,ואני יצאתי עם כובע דייגים ורוד ומקסים,שעון-צמיד ליד בצבע כתום עם הדפסה פסיכדלית של עיגולים עליו,שרוכים שחורים פשוטים לנעלי הספורט הצבאיות שלי,ו...דיסק מחתרתי בעשרה שקלים,שהיה שווה כל שקל.הוא פשוט טוב. רוק טהור,והוא בהחלט מתנגן אצלי במערכת בימים האחרונים. הקומונה האהובה עלי עזבה.נכנסה קומונה חדשה שהם חבר'ה בגיל שלי,ונעשה לי עוד יותר מוזר. אז הם חמודים,מאוד,והם בגיל שלי והם גרים עכשיו איתי באותו מקום,שזו אופציה נהדרת לפתח איתם קשרים ולהיות איתם קצת בזמן הזה עד לצבא,במיוחד שיש לי כל כך הרבה זמן חופשי. אז נראה מה יהיה,בינתיים אני כנראה הולכת להעביר את החלקים של ההדרכה בסמינר פתי"ש (פתיחת שנה) של תנועת הנוער אצלנו כאן ביישוב. האיחוד החקלאי שולט.מי היה מאמין שאני אגיד כזה דבר.אבל יש מצב,אולי. אני הולכת לשם רק בגלל שאין לי דבר אחר לעשות וזה נשמע סבבה. וחוצמזה,שכיף להדריך. הצבא בנובמבר,מתקדם בצעדי ענק.זה כבר חודשיים וקצת פחות משבועיים. אח שלי התחיל תיכון.כל כך ביזארי... יש לי חשבון בנק,ויש בו כסף-סופסוף! הגיעו ימות המשיח מבחינתי. המשיח עצמו,בכל אופן,יגיע כשאני אאחוז בכרטיס האשראי ששמי מתנוסס מעליו.... שרוך חזר שבת,גם אלדר.פגשתי את שניהם בחמישי והיה ממש כיף. עם שרוך ישבתי באוטובוס,בפאב,במשך שעתיים על הספה הגדולה,שנינו מרוחים אחד על השני-כל אחד עם הרגליים שלו לכיוון אחר,הוא עם הגולדסטאר ואני עם הדיאבלו שלי (פעם שנייה ברציפות) וקיטרתי לו נמרצות ונחרצות על איך זה שיצא שאני כבר כמעט חצי שנה לבד. בלי כלום,בלי לצאת לדייטים אפילו.יבש,אין שום דבר טוב בשטח... הוא מצידו,הציע לי את הכתף-ענקים שלו לבכות עליה,ואכן נשענתי לו על הכתף למשך כמה דקות,והוא התחיל ללטף לי את השיער (למה כולם חושבים שאני סוג של חתול בזמן האחרון?) ואני,מצידי,לא נשארתי חייבת אז משכתי אותו אחורה,לכיוון שלי.מכל הסיטואציה הכל כך לא מובנת הזו יצא קרב של מכות על הספה של שני ילדים שתויים בצורה קריטית,ובעיקר-היה ממש ממש מצחיק. אז שורה תחתונה-מצחיק לי. אז מה אם אני עדיין חושבת על עמית.לא אובססיבית,אבל חושבת עליו. ואז מה אם אני כל כך מרגישה את השנאה לעומר ההומו בימים האחרונים. ולעזאזל,מי הוא בכלל?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
