לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מכל הבנות בעולם


ובחרת בי מכולן.

להיות לעד הסממן הראשי אצלי לחוסר רגישות.

 

כאילו לא עברו כמעט חמש שנים, מאז אותו הסיפור ההוא, הידוע לשמצה.

יד המקרה או מקריות הגורל, תמיד ידעתי שיש מישהו מלמעלה.

יש אי שם מישהו שחושב עלי ושומר עלי מכל משמר. אני יודעת את זה.

אבל לפעמים הדברים מתכוונים בצורה כל כך הזויה, שאין לי פשוט הסבר אליה.

יש לי כל כך הרבה דברים לספר על התקופה האחרונה, אבל מה שקרה בחמישי הוא הרלוונטי ביותר להוצאה על הכתב עכשיו.

 

התיכנון היה להישאר בסופ"ש הקרוב בדרום, להכין שיעורים וללכת לשני שיעורי התגבור בפסיכו, ובערב שישי להתנחל אצל הבחורצ'יק החדש שלי (כן, יש אחד כזה!!!) לערב מלא אלכוהול איכותי והקרנות ברצף של Family Guy ו- How I met your mother.

אבל בחמישי בבוקר, אחרי שמונה שעות שינה, כשבקושי התעוררתי והלכתי חצי-רדומה לשיעור מתמטיקה באיחור של חצי שעה (וכמה מזל יש לי שהוא בקושי הספיק תרגיל אחד, וגם בחומר שאני מכירה) הגעתי למסקנה שאני צריכה הביתה.

אז החלטתי לנסוע.

 

כאן מתחיל הסיפור להתגלגל, למה שמוביל ל"רכבת הבלהות".

רכבת זה כיף וזה טוב, אבל היא עוזבת את באר שבע פעם בשעה, בחמישי היא תמיד מלאה באנשים והיא תמיד מאחרת.

שמחה וטובת לבב הלכתי בדרכי לתחנה, קניתי כרטיס, השעון הראה על עוד שלוש דקות תזוזה, הולכת לכיוון הרציף ו...

חוסמים אותי! שני עובדים "נחמדים" של רכבת ישראל תיבדל"א (או שלחילופין, תבנה עוד מסילה לבאר שבע!) הודיעו כי אין יותר עלייה לרכבת, כיוון שהדבר יוצר עיכובים, ולכן הם עצרו את העליה לרכבת כי עליה לצאת בזמן ליעדה!

אין מה לעשות, רטנתי והתמרמרתי במשך שעה עד לרכבת הבאה בתור, שאף יצאה באיחור של כמה דקות! יש להוסיף עוד כ-20 דקות המתנה לרכבת המקשרת בתחנת תל אביב הגנה. מזל שהתעקשתי לסחוב את המעיל הטוב שלי. נעשה קפוא!

 

כטוב ליבי על ההמתנה המקפיאה, עולה לקרון הרכבת בדרך המתארכת הביתה. עולה על הקרון, נדחקת בין האנשים במסדרון, ואת מי אני רואה לפני אם לא את החבר לשעבר שלי, הידוע לשמצה. כמעט חמש שנים עברו ולראשונה התראנו. דווקא בסיטואציה הזו, ואני? הבטן מתכווצת ובשרי נעשה חידודים- חידודים.

 

הוא נראה אותו הדבר. הוא שם לב אלי ומחייך ואני נעצרת לידו ואומרת שלום. הוא בינתיים מפנה לי את המקום לידו ומציע לי לשבת. התלבטות של רגע והוא אומר לי "זה בסדר, את לא חייבת" ואני, חשה את הבטן מסתובבת, מחליטה לשבת לידו.

"זה בסדר, הגיע הזמן להתמודד". אחרי הכל, עברו חמש שנים, באמת צריך לשחוט את הפרה ה(לא) קדושה הזו.

אז דיברנו. במשך עשרים ומשהו דקות נסיעה. על הא ועל דא, מה כל אחד עשה בחיים, בצבא, באזרחות (אני בשנתיים והוא בבקושי ארבעה חודשים) ובעיקר הרבה מבוכה אני חושבת.

 

מוזר לראות מישהו שפעם היה הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם כולו. יותר מכל אחד אחר.

מישהו שלתקופה של כחצי שנה היה כל עולמי. אהבתי אותו והערכתי אין קץ.

כמה שהיינו קרובים ואוהבים, וכמה שכל המצב הסתובב לרעתי בשניה.

וכמה, כמה שהוא פגע בי, שכמעט חמש שנים אחרי הלב עדיין מבעבע מוגלה מאותו הפצע.

אחרי הכל, באותו יום אומלל ב-6.4.04 הוא נשבר לראשונה, ולעולם לא שב לקדמותו.

 

כמה צפוי היה שמתישהו בשיחה כל מה שהיה אז יעלה. אם זה בדבר הראשון שהוא בערך אמר לי, ספק שואל ספק תוהה "נרגעת?!?", במבט המוזר הזה, שלא הצלחתי לקרוא, ספק נזכר בנוסטלגיה כלשהי בימים הטובים ההם ספק חרד למה שאני עלולה לעולל לו תוך כדי ישיבה תמימה וקצרצרה ברכבת.

 

נשארתי לשבת לידו. תופסת מרחק בטיחות של כ-15 סנטימטר, נשענת על קצה המושב, כאילו עוד רגע ארוץ משם.

והוא דיבר.

כנראה ניסה לנקות את מצפונו, אבל אני גם מעריכה את הבגרות שהוא הראה כשפתח את הקלפים.

אפילו ניסיתי והשתדלתי להיות נחמדה. אבל היה לי קשה.

לא מסוגלת להישאר אדישה גם  היום למה שקרה אז.

אמרתי לו שמה שהוא עשה, פשוט לא עושים. את החיתוך החד צדדי הזה, שניסה להיות עדין ו"בואי ניקח הפסקה", מוכר לי לוקש להאמין בו כשהוא ידע לכל דבר שהוא סוגר את הסיפור. מזל שהייתי מספיק חכמה כבר אז, להגיד לו בפנים וגם לכתוב כאן, בבלוג הזה עצמו, שאני לא אחכה לו ואמשיך הלאה. גם כבר לא כאב לי לדעת שהוא עדיין עם אותה הבחורה שהוא התחיל לצאת איתה שלושה שבועות אחרי שמבחינתו הוא "גמר את הסיפור סופית" בו בזמן שאני מנסה לאסוף את השברים מהאמון שלי בו וממה שנשאר מחיי אחרי שהוא יצא מתוכם, כך, ללא הכנה, משאיר חלל גדול וחתוך בצורה מכוערת כל כך.

 

אמר שהוא לא ידע לסיים. הוא לא ידע להיפרד. חייכתי במרירות מה ואמרתי ששמתי לב.

שמאז המקרה ההוא לכל מקום שהלכתי תמיד ניסיתי להיפרד יפה. לומר שלום אחרון, לסגור קצוות.

לא לחתוך בבשר החי. שלא יכאב. לא לי, ולא לצד השני.

 

אמר שאני "חייבת להבין שמעולם הוא לא התכוון לפגוע ". אבל הוא פגע, הכי חזק שאי פעם פגעו בי.

Keep your friends close, but your enemies closer.

כך אומר המשפט, אבל איך יכלתי לדעת שאני מחבקת בחיקי סוס טרויאני?

 

אני לא מסוגלת לסלוח לו. על התמימות שלי שהתאדתה סופית ביום שהוא זרק אותי.

כל ה"כאפה" הבוגרת הראשונה שקיבלתי, בגיל שניה ל-18. והייתה הכנה לחיים האמיתיים.

כי אהבה זה כואב.

וייתכן שהוא עשה עימי חסד, ו"שירות לציבור" כלשהו, בהבנה שלפעמים חייבים לדעת לשחרר, לתת ללכת.

לדעת להיפרד ולהבין שלא תמיד אנשים יהיו איתי באותו המקום והזמן. לעבור הלאה.

 

ועברתי הלאה. אני כל כך גאה בעצמי על מה שהפכתי להיות.

כל כך שמחה על ההחלטות שעשיתי בארבע השנים האחרונות שהובילו אותי לאן שאני היום.

אישה צעירה וחזקה.

(הכי חזקה שאפשר, כן?)

 

 

 

נכתב על ידי , 13/12/2008 01:02   בקטגוריות אני ועצמי, האהבות שלי&catdesc=הראשונות שלי, אהבה&catdesc=למה את חייבת כ"כ להכאיב?  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מקוצרר


עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

 

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

 

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

 

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

 

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

 

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

 

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

 

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.

נכתב על ידי , 22/8/2008 01:56   בקטגוריות אני ועצמי, אהבה&catdesc=למה את חייבת כ"כ להכאיב?, הדרכים רבות&catdesc=אבל לאן?, העתיד כבר כאן, הלוואי, מחשבות, מציאות נפרדת, שחרור קיטור, לימודים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכעס


כועסת על עצמי כל כך.

איך לא ראיתי את זה?

איך הרשתי לעצמי להיפגע כל כך?

להיקשר,להתחבר,להאמין שמשהו כאן הוא נכון ואמיתי?

ועדיין רוצה לקוות שהוא פתאום יעיז להגיד משהו.

אבל כנראה שהגיע הזמן להתעורר מהאשליה הזו.

 

מטומטמת.

בת 22 ועדיין תמימה באמונה שלה באנשים.האהבה מעוורת,לא כך?

(ואני אוהבת אותו. איך מוחקים את הרגש הזה? ומאיפה הוא צץ עכשיו?)

 

"מהרגע הראשון שנוצר בינינו קשר,כולם תמיד אמרו לי לא להתעסק איתך.

שבחור שגרם לי להרגיש כה קטנה וטיפשית על הפעם הראשונה בה נפגש איתי פנים אל פנים,

הוא לא הבחור בשבילי.

ואני לא ויתרתי. איזו תחושת בטן שכזו שאמרה לי שיש כאן משהו מיוחד,אחר,שונה,לא שגרתי.

אז ניסיתי, יכולתי להפסיד?

שנה וחצי של מריחת זמן,הודעות כתובות,אי מיילים,שירים וכ"כ הרבה יצירתיות.

ונדמה שלפעמים שמת לב אלי.

ולפעמים נדמה לי היה שיש משהו מעבר.

לא הצלחתי להבין את המשחק הזה, ה"חתול והעכבר" הבלתי מוגדר הזה.

כל אחד מתגעגע-אבל למה?

בקושי מכירים,בקושי מתראים.

ובכל זאת-המילים זורמות בשצף קצף. חיות ובועטות.

ואני כבר נואשתי. לא פעם אחת ולא פעמיים. הדוגמאות רבות מספור.

"הוא לא הבחור בשבילך" זעקו החברים שלי, כשסיפרתי להם על משחקי האגו הבלתי פוסקים של "בואי-אלי-בוא-אתה".

כבר רציתי לראות אותך. כ"כ הצלחת לשחק בי.

 

ואני נכנסתי כשותפה פעילה למשחק שלך. הייתכן?

 

מתוך התמימות שלי הזו, שייתכן שיש יותר נסתר מגלוי.

ואולי בך אמצא את הדבר שאני מחפשת כל כך הרבה זמן-אך טעיתי.

 

הייתי תמימה מדי- כשחשבתי שאפשרי יהיה להצמיח מתוך דו-השיח הבלתי נגמר הזה איזשהו קשר אמיתי,ממשי,אנושי,רציני.

ובעיקר בוגר.

 

נשאבתי לתוך החיבוק האינסופי שלך ברצון מלא ובשיתוף פעולה שלם.

כי אחרי הכל- כולנו בני אדם, וכולנו זקוקים לאהבה.

 

אבל,

משהו חסר שם.

והמילים הכי פשוטות והדיאלוגים הכה-ברורים מאליהם,

הלכו ואינם, נעלמו מעצמם.

 

וההרגשה האישית שלי היא ששימשתי ככלי משחק,

במשחק שאני ואתה החלנו בו לפני זמן רב מדי.

ואיזו טעות עשיתי, כשכל מה שרציתי זה לבדוק האם באמת,

ייתכן,

ואני יכולה לאהוב אותך?

    (אבל כנראה שטעיתי).

 

חשבתי שאתה אחר,שאתה שונה.

לא כמו כל שאר הבחורים שראו בי תמיד לא יותר מאתגר מהנה לפיצוח. פרצוף יפה ואובייקט נשי.

טעיתי.

ואני מצרה על כך.

על כל הזמן האבוד שהושקע בך.

כנראה ולחינם?

 

                              זאת שחמקה לך מבין האצבעות,

                                 ולא זכית להכיר.

                                 והיא כל כך רצתה להכיר אותך,

                                אבל לא דרך הכאב שאתה יוצר".

                                                                                   מוקדש לסגן ר'.

נכתב על ידי , 9/5/2008 22:29   בקטגוריות אהבה&catdesc=למה את חייבת כ"כ להכאיב?, מציאות נפרדת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה מוזר


בשטף אינפורמציה לא מתואם בכלל,

למצוא אותו.

ופתאום למצוא אותו בעוד מקום,ולגלות שבעצם הסתובבתם כל הזמן סביב אותה הכיכר.

רק לא הסתכלת טוב.

ולגלות שהוא כל כך מוכשר,בדיוק כמו שחשדת אז.

 

ורק לרצות להגיד לו-

תודה.

 

תודה על זה שהיית שם בשבילי כל הזמן הזה.

שהיית החיבוק כשהייתי צריכה,הכתף התומכת להישען ולבכות עליה.

תודה על זה שלימדת אותי עוד שיעור בחיים.

איך לקחת את הכל בפרופורציות, ובכל זאת,להגזים.

 

ואיך כל פעם מחדש,כשאני רק נזכרת בו, הפצע הזה נפתח מחדש.

וכל פעם כשאני אספר משהו שקשור אליו לאמא, היא רק תגיד "את אוהבת אותו,עדיין" ואני רק אהנהן עם הראש ואגיד "כן" חלוש,שמגיע עמוק עמוק מתוך הבטן והמעיים.

ועברה שנה וחצי. אז עברה,הא?

הבערה הזו לא עוברת. היא בלתי ניתנת להסברה. ומאז לא היה לי את זה.

הלב כבוי כבר ממזמן. הוא מתלונן על אותו הדבר.

אבל זה בלתי אפשרי עכשיו..אני עוזבת, הוא עוד מעט עוזב...זה מרקם שביר כל כך. עדין.

לדבר איתו? לא לדבר איתו?

 

והדמעות שוב פעם עולות..מאיפה הן באות?

שלושה שבועות לפני.

ופתאום מתחיל לקונן בי הפחד הזה,המכרסם,הבלתי מתפשר.

 

וההרגשה הזו-לצעוק לו -היי,תעצור!

אני רוצה לרדת!

להגיד לך מה אני חושבת! להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך!

זה בלתי אפשרי, אבל אני עדיין אוהבת אותך!

וכמה חיכיתי לך, וכמה חיפשתי אותך,בכזו קדחתנות.

וכמה חלומות וכמה געגועים לא מוסברים. ומחשבות.

 

ועדיין,הפחד הזה מהשבר.

ממה שעלול לבוא ולזעזע את כל אמות הסיפין שלי.

 

ועדיין?

 

מאיפה באת פתאום? הכל היה כל כך יציב בחיים שלי. ועכשיו אתה,שוב.

סערה לא מתוכננת ואהובה כל כך.

נכתב על ידי , 3/5/2007 03:03   בקטגוריות אהבה&catdesc=למה את חייבת כ"כ להכאיב?  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Brave


ערב בבית של נער התופים,קומה רביעית,עליית גג,שולחת אסאמאס.

-"לילה טוב!"

-"לילה טוב מתוקה!" (כשאנחנו מגיעים למטבח,קומה ראשונה,לאכול גלידה)

"סליחה על החוצפה,אבל אמרו לך פעם שאת בחורה ממש מושכת?...חשבתי על זה...."

(דקה אחרי)

 

באה לשלוח לו הודעה של "תודה,ותמיד יש פעם ראשונה..."

אבל הג'ינג'ית ונער התופים לקחו לי את הטלפון,והג'ינג'ית,היחידה שהיא יותר ג'ינג'ית ויותר מטורפת ומסובבת ממני (פסיכית!) כתבה לו "רוצה להיות חבר שלי?"

 

"אם הייתי באמת חוצפן,הייתי אומר לך מה אני בדיוק רוצה"

 

מי אמר אמיץ ולא קיבל?

 

ואז התקשרתי אליו,ושיחטלפון כל כך מוזרה והזויה,שהתנתקה.

דפקתי את הראש בערך עשר פעמים לפחות בכתף של הג'ינג'ית.נער התופים אמר שאם אני מגיבה בכזו התרגשות אז אני כנראה שבאמת אוהבת אותו.

 

ומה יהיה? אני לא יודעת. מנסה לא לפתח ציפיות שווא,כדי לא להתאכזב,כמו כל פעם מחדש.....

נכתב על ידי , 8/9/2004 01:07   בקטגוריות , אהבה&catdesc=למה את חייבת כ&quot,  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



15,552
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)