דבר ראשון,אחרי הרבה מאוד זמן-התמונה.
מצאתי אותה סופסוף,והיא שייכת ליוצרת מוכשרת מאוד מבמה חדשה בשם עדי שיפקד.
זו לא אני שמצולמת בתמונה,אבל זה מה שחיפשתי.
נושא הריקוד קרוב מאוד לליבי.רקדתי (בלט ובעיקר ג'אז,קלאסי ומודרני) במשך הרבה מאוד שנים ברציפות,במסגרת חוג ובי"ס לריקוד.
14 שנים שלמות,מגיל 3 עד 17,שהפכו אותי למעין סוג של בלרינה.
הפסקתי לרקוד בעקבות אחד המשברים הגדולים שלי בגיל ההתבגרות,שנבע ממוות של חברה לשכבה.
עד היום אני רוקדת,במסיבות בעיקר,שמה את כל הרוקדים ברחבה בכיס הג'ינס האחורי שלי.
ריקוד היה ונשאר אחד מהדרכים המועדפות עלי לביטוי עצמי,שיחרור והיתפרקות.
אפשר להביע כל דבר בעזרת הגוף.שפת הגוף היא בעצם החשובה ביותר בהעברת מסר.
ואני,אדם של מילים,שמציירת בקצות האצבעות תמונות ופנטזיות,מנסה להביע אותן,איכשהו,בריקוד.
יום כיפור היום,ויש לי זמן חופשי בשפע.
אני לא צמה,אבל גם לא יוצאת מהבית.עניין של החלטה אישית.
יש שקט מסביב.שקט רוחני,אולי קצת מאולץ.אבל עדיין קיים,מורגש ומלא נוכחות.
יש לי קצת זמן לא לחוץ לעשות הרבה דברים שדחיתי כבר ממזמן.לסדר דברים,לארגן עניינים,לראות ארבעה סרטים שהבאנו הבייתה שמחכים רק לי,וגם קצת להיות בשקט...
לבקש סליחה קולקטיבית זה נראה לי צבוע ולא אמיתי,כי אין תחליף לבקשת סליחה ומחילה בזמן אמת.
אבל אני חושבת שאפשר לנצל את היום הזה לבקש סליחה על הדברים שפיספסתי במהלך השנה ולא הספקתי לעשות,אפילו שתיכננתי ורציתי.
סליחה על כל החברים שהבטחתי שאני אבוא אליהם בפעם אחרת ואף פעם לא יצא
סליחה לכל מי שאמרתי להם שקרים לבנים-לא הייתה ברירה
סליחה על כל הפעמים שהבטחתי שאני אעשה דברים ולא קיימתי
סליחה על הטעויות שעשיתי במהלך השנה,אפילו שהפנמתי והחכמתי מהן.
וסליחה אחת גדולה,למשפחה שלי,שאני משגעת אותם ללא הפסקה (אבל בזמן האחרון הרבה פחות)
והם תמיד אוהבים אותי וסולחים,כל פעם מחדש.
צום קל וגמר חתימה טובה לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
