אביב גפן,אמן שאני מאוד מעריכה על היצירה שלו,אמר את זה לפני הרבה מאוד שנים.
המשפט הזה מסתובב לי בראש כמו מנטרה כבר הרבה מאוד זמן,מאז שמישהו אמר לי אותו וזה פשוט נתקע.
הורס לי עוד דבר ועוד דבר.
ושוב אני אומרת את זה,את המשפט הזה,מנסה לאפס את עצמי.
מי היה מאמין,שבמקום הכי לא צפוי ובזמן הכי לא צפוי,זה יקרה?
שבועיים במקום חדש,בחור אחד שלא התחיל איתי ב"חממה" וקיבל אותי קומפליט אצלו במוצב.
שבועיים שלמים,כשאנחנו כל הזמן ביחד.
מדברים,מתקרבים,מכירים.
שבוע שעבר כשהוא נסע,ואני ידעתי שאני נוסעת יום אחרי ולא אראה אותו עם השבוע הבא,כל כך רציתי לחבק אותו ופשוט לא יכלתי.
צבא,אחרי הכל.
והשבוע-הולכים לאיזה מקום שכוח אל יחסית בבסיס שלנו,רק אני והוא,מדברים ומדברים,ופתאום הוא מחבק אותי,וזה כל כך כיף.
הייתי ממש צריכה את החיבוק הזה.
ומשם-אין לי מושג איך,אבל הכל התגלגל כל כך מהר,ונשיקה שנראתה ההמשך הכי טבעי בעולם,ושטויות רק שלנו,וחיוכים דביליים שלא נגמרים,שלי ושלו,ושמירות שפתאום מתקצרות לכלום כי אני פשוט מעבירה לו אותן,ולהיות ביחד....
והידיעה הזו, שהוא מחפש אותי כמו שאני אותו,שהוא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותו איתי,עושה את הכל.
וזה קרה מהר,אבל שבועיים בצבא זה לא כמו שבועיים רגילים,
וזה כל כך נוח וכיפי שזה מדהים אותי. אני עדיין לא קולטת,לא מתרגלת....
והוא מתייחס אלי כל כך יפה דואג לי,ומחבק אותי, וסתם בא ומלטף לי את השיער כשהוא קולט שנרדמתי במשרד על השולחן,גמורה מעייפות,ככה כי בא לו.
כאילו קיבלתי אותו בהזמנה,בדיוק כמו שתמיד ביקשתי.אפילו משודרג.
ולא רוצה לקפוץ למסקנות,אבל טוב לי,ולפי מה שהבנתי הוא כבר ידע ממזמן שיהיה משהו,ושמבחינתו זה בטוח היה קורה באיזשהו שלב,וכולם כבר יודעים,ואני עוד לא קיבלתי את ההסמכה הרישמית אם אנחנו רק ביחד,חברים,או מה,
אבל לנסוע איתו עד לתל אביב היום,בדרך הכ"כ ארוכה הזו,ולהירדם לו על הכתף באוטובוס אחד,ובאוטובוס שני להסתכל עליו בלי הפסקה כשהוא ישן עלי,ופשוט להרגיש את האושר הזה בפנים.
ועוצרת את עצמי,מנסה לבדוק מה עם כל התחושות האלו בבטן,הפרפרים האלה בפנים,אולי זה זה?
לא,אני לא אגיד לו. ככה החזקתי את עצמי כל השעות היום באוטובוס.
לא להגיד לו שאני חושבת,כבר,שאני מתאהבת בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
