עוד סופשבוע הגיע לקיצו.
הפעם יצאתי חמשוש,אבל נשארתי בצופן-נסעתי לחיפה לחברה שלי,מי שהייתה הכי קרובה אלי בטירונות וגם ברוב הזמן בקורס.
לא ראיתי אותה חדוש וחצי,והיה ממש כיף לראות אותה ולהיות איתה.
השבוע הזה,בכלל,היה עמוס מאוד.בצורה מעיקה באיזשהו שלב.
יום שני קמתי בארבע וחצי בבוקר,אחרי ארבע וקצת שעות שינה,רק בשביל להגיע לחיפה ולחכות לאוטובוס במשך כמעט שעתיים,ולהבין שאת הזמן הזה יכלתי להמשיך לבלות במיטה שלי,מתחת לפוך. רק כמה חבל שהקצינה שלי לא הבהירה לי את זה..
ויום שני בבוקר,בעשר,מחכה עם פרנץ',אחד החברים היותר טובים שלי מהמסלול,ועוד כמה אנשים,לשיחת חתך עם איזה קצין בכיר לגבי כל ההתקדמות שלנו בתפקיד וכו'.
ואחרי זה הולכים להיסתובב בקניון שליד הבסיס,ואוכלים המון לארוחת צהריים,וכמעט הולכים לאיבוד,וקונים מתנה לחודש חברות שלי ושל רועי,ונכנסים לשחק כמו ילדים קטנים מכוניות מתנגשות,ולהגיע בארבע וקצת לבסיס,היישר למטבח,עד 11 בלילה,
ולחייך,כי בכל זאת היה לי כיף היום,לפגוש הרבה אנשים שהיו איתי בקורס,וגם לדפוק איחור קטן של שעתיים (שבהן הייתי בקניון,נהנית מכל רגע) ולשמוע מאחד האנשים היותר וותיקים במטבח,שקורא לי כמעט על בסיס קבוע "צעירה" שאני אמנם צעירה,צעירה צעירה,אבל תותחית.
וסופסוף לשבת קצת עם רועי,ולהבין שמחר זה כבר חודש,אבל בגלל שהכל התחיל ב-31 אז זה בעצם יהיה רק ביום חמישי,
ולדבר,וקצת לחייך,ולרעוד מרוב קור ולחבק אותו חזק חזק.
ושלישי בבוקר,מד"ס,קצת משרד ושוב,הרבה הרבה מטבח.
וההרגשה הטובה הזו ביום רביעי,של ללכת לאכול ארוחת בוקר ולצאת מהחדר אוכל,בידיעה שאני לא צריכה להישאר שם...
ולקבל הודעת אסאמאס מרועי,סתם ככה,כשאני יושבת בחדר,ש"בואי לחדר שלי,אם את לא עסוקה" וסתם לשבת איתו על המיטה,ולנסוע איתו את כל הדרך למטווחים בתוך הטיולית הרועדת כששנינו מחובקים ואני מנסה להירדם עליו.
לא ידעתי שמטווחים יכולים להיות דבר כ"כ משעשע. אולי העובדה שהייתי הבחורה היחידה עם עוד 20 ומשהו בנים,שרובם עם עבר של לוחמים לכל דבר,עשתה משהו,אבל אין ספק שהיה לי מאוד מאוד משעשע. ומצחיק כמובן.
וסופסוף,יש לי מכנסי קופיקו,רק כמה חבל שהם גדולים עלי בשתי מידות.
ולשבת עם רועי במשרד,ברביעי בלילה,כשכולם כבר ישנים,ולהבין שהתיכנון שלי ללכת לישון מוקדם לפחות פעם אחת השבוע הלך לאיבוד.
ולדבר איתו,על הכל.
ולספר לו את אחד הדברים ששמרתי בבטן עד עכשיו חזק חזק.והוא מבין,מחבק אותי חזק חזק.אומר לי "תצחקי" ואני מתחילה לבכות,עם דמעות והכל. מנסה את ההפך הגמור-"תבכי" ואני מחייכת ומתחילה לצחוק.
וכל כך כיף לי איתו. סתם לשבת ביחד ולדבר על הכל,אם זה שנינו ביחד,אחד על אחד,או אם זה על כל מה שקורה מסביבנו.
וללכת לישון,ולקום שוב פעם ביום חמישי לאימון בוקר,ולהבין שאני רצה גרוע,אבל לקבל מחמאות מהלוחמים ש"בנות בהחלט נראות הרבה יותר טוב על אזרחי" כשאני רצה בדרך והם סתם מסתכלים עלינו,צוחקים.
ולצאת מהבסיס,סופסוף,ולהגיע ביום איחור הבייתה בגלל שהייתי אצל ענברי,ולפגוש ברכבת חברה שלי שלא ראיתי כבר שנה וחצי,סתם ככה,במקרה.
ולא להספיק כלום בערך,חוץ מלישון,והמון לישון.
אבל זה מה יש,ככה זה כשחוזרים מותשים מהצבא.
ושבוע הבא אני גם חוזרת,עוד שבועיים סוגרת,אבל אז יוצאת לרגילה,ככה שאני בעצם נמצאת רק שבוע שלם בבסיס.
וחוצמזה? הכל בסדר איתי,אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
