|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כנראה
שכל חומות ההגנה שלי מתמוטטות לאור הימים האחרונים.
הקש הראשון שהראה את השבר היה סמינר הסוכנות,שכולו יהדות ואהבה ואושר וקרבה.
לאחריו בא יום הזיכרון, שלראשונה סימן לי כל כך הרבה.
השירים בו, העצובים, אלה שגדלתי עליהם ואהבתי אותם כל כך,נשמעו כל כך צורבים בבשר ועצובים.
לא יכלתי לשיר עוד את "מי שחלם ונגמר לו החלום" כי זה בדיוק מה שקרה לגדי.
את "הרעות" שכל כך אהבתי, עם השורה הנוראית "כבר שנה ונותרנו מאז..." שמגמדת את הכל בליריקה ישנה ומלאת סיפורת והערכה, של אלפי נופלים...של עשרות שנים...ואנחנו כאן רק בשביל בנאדם אחד. ויש עוד המון.
וכל ההתעסקות הזו,בלי הפסקה.
במלחמה הראשונה שלי.
במלחמה הפרטית שלי.
שפתאום כל המדינה השתתפה בה.
שפתאום גיליתי שאני בחזית.
ומה אני,סה"כ? הייתי ילדה בת 20.
פתאום מצאתי משהו שכתבתי בהפגזות לפני המלחמה.
כאילו קראתי את הנולד.."מה היה לי רע להישאר לעשות יומיות ולהיות ג'ובניקית בקריה?"
משהו בער לי בעצמות ללכת לחוד החנית, לחזית. למקום הכי קרוב לשדה הקרב שיכלתי להיות בו מבחינת התפקיד שהצבא ייעד אותי אליו.
לא נלחמתי במלחמה, אבל תמכתי בכולם.
בבוכים,בשבורים,בכואבים,בנלחמים,במתארגנים ובמתאבלים-בכולם.
רק מול הים,בחוף הצוק בהרצליה, מלווה במבטו הכה-אוהב וחברי של הלוחם, חבר ותיק ואהוב כל כך לכל האג'נדה הצבאית הבלתי מתפשרת הזו, נתתי להכל לעלות ולי-לבכות.
כי אני הרי לא בוכה.
אני גיבורה. הבחורה היחידה שהחזיקה שם מעמד.
הצלקת יוצאת לאור רק עכשיו, אור ליום פירסום דו"ח ועדת וינוגרד.
כשכבר נמאס לי לקרוא עיתונים כי כולם מדברים על הצבא שלי.
ועל האיזור שלי.
ועל כל מה שאנחנו ידענו ממזמן ושומדבר כבר לא יחדש לנו.
ודי כבר,נמאס.
לא רוצה לראות עיתון ולא לשמוע חדשות ולא כלום.
אני החזרתי את הכל בבקו"ם ונדמה שאף הזדכיתי על הזכרונות האלה ביחידה.
אבל כנראה שהמשפט שאני אומרת הרבה בזמן האחרון רודף אחרי כמו אמת-
"אתה יכול להשתחרר מהצבא, אבל הצבא לא יכול להשתחרר ממך".
כמה נכון.
פעילות אחת באנגלית,לא קשורה בכלל,שנשלחה לי מהמנהלת הכה-חביבה שלי בארה"ב, על תשעה באב, גורמת פתאום לכל צינורות הדמעות שלי לעלות על גדותיהם.
אני הולכת לבכות כל כך הרבה הקיץ הזה.
אם עכשיו הם מביאים אותי לידי התרגשות,מה יהיה שם?
עוד שלושה שבועות.
עוד 21 יום.
וזהו.
| |
אימפולסיביות
בשבוע האחרון עשיתי כמה דברים שלא תיכננתי מראש ולא צפיתי.
הראשון-כל המפגש הזה עם הגבוה, והנסיעה אליו שבוע שעבר.
היה לי כיף,היה לי נחמד. שמחתי שלקחתי את ההחלטה הזו.
אז מה אם היא הייתה מאוד ריגעית.
יום הזיכרון.
בשעה אחת לפנות בוקר מתקשרת לחברה שלי מהצבא ומודיעה לה שמחר על הבוקר אני איתה על הרכבת,לנהריה.
ונסעתי לנהריה בפעם הראשונה מזה חצי שנה,פעם ראשונה בלי מדים. היה מאוד מוזר.
ועצוב, ומרגש,וכואב. וגם קצת נחמד לחזור למקום מוכר עם כל כך הרבה זיכרונות מתקופה אהובה ועצובה ביחד.
וצילמתי את תחנת הרכבת.
ואכלתי פיתה דרוזית עם מלאאא זעתר ולבנה אצל מרואן, שפעם היה צד"לניק והוא תמיד איש נחמד.
להשלמה קניתי ספר בחנות הספרים יש שנייה שיש שם..מצאתי את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" מאת מילן קונדרה, ספר שהמליצו לי עליו ביום הראשון של המלחמה, והבלונדי היה מקריא לי קטעים מתוכו.
היום נגמר בפגישה עם בחור נחמד ברכבת,שכמובן לאחר עשר דקות גיליתי שיש לנו מכר משותף...זה תמיד ככה איתי.
לא יודעת למה, לא ממש בכיתי ביום הזיכרון. אבל היה לי עצוב ובלתי נקלט.
ישבנו על הקבר של גדי, אדם בשר ודם מבחינתנו. ולא הבנו לאן הוא נעלם.
שלושה אנשים שכבר השתחררו מהצבא, ובאים לחלוק כבוד למי שהיה צריך להשלים לצלע הרביעית.
ושרתי לו את "רקמה אנושית" והכל התחבר לי.
אני שמחה שבאתי.
אפילו שזה נשמע נורא.
ואם זה לא מספיק-
היום בבוקר, שבע אפס אפס אני מגיעה לתל אביב לשגרירות ארה"ב.
המתנה בסבלנות אין קץ של שעתיים בתור ופגישה עם אחד המ"פים מהגדוד שלי,אחד שממש אהבתי,שגם עמד שם בתור, ויש לי ויזה.
מרוב שאני עייפה אפילו לא שאלתי לכמה זמן הויזה אושרה.
יצאתי משגרירות ארה"ב והתחלתי לצעוד לעבר שגרירות בריטניה. בגלל שאני כישרון הלכתי לכיוון הלא נכון ונזכרתי "רק" כמה עשרות בתים אחרי.
היה חוויה ללכת ממספר 30 עד מספר 200 בערך.
ואז פגשתי את הידיד שלי,מישהו ששירת ביחידה שלי והשתחרר ממש לפני שהגעתי אליה,אבל התחברנו דרך מקושרים וגילינו שיש לנו יותר מדי מהמשותף.
והוא לקח אותי לאכול ארוחת בוקר חביבה ביותר.
יושבים ואוכלים ומדברים...והוא מספר לי על ר', מישהו ששנינו מכירים מהצבא, בא לבקר אותו וסיפר לו שהוא הולך לעשות בקרוב טיול עם כמה אנשים שהיו איתו בצבא, ביניהם האהבה הכי גדולה שלי מהצבא, הלא הוא "הלוחם" בכבודו ובעצמו, ועוד כמה אנשים שאני מכירה אישית.
שאלתי אותו אם הוא בטוח....כי למיטב ידיעתי וזיכרוני הלא מטעה הלוחם נמצא כרגע לזמן בלתי מוגבל בלונדון,בריטניה.
הוא לא ממש בארץ.
(אז מה אם אני מחפשת אותו בטירוף בשלושת החודשים האחרונים, את הלוחם, וכבר כמה פעמים יצא לי לחלום עליו. בפעם האחרונה זה היה ממש לא ממזמן).
לאחר ארוחת הבוקר החביבה ועם הידיעה המרעישה הזו שמתי את פעמי להגיע לכיוון עזריאלי.
מזג האויר היום היה נעים, הייתה רוח כיפית ולי היה מצברוח נחמד...אז אחרי שהלכתי את כל רחוב הירקון,ואחרי זה את חצי בן יהודה,ובספונטניות חתכתי בבן גוריון,מגיעה למסעדה מגניבה שפעם,לפני הרבה שנים ישבתי בה.(סה"כ לפני שנתיים).
חושבת על העובדה החביבה שאם הייתי מצפינה הייתי מגיעה לדירה של הגבוה, איפה שהייתי שבוע שעבר,רק שעכשיו הגבוה בצבא,כך שהרבה תועלת לא תצמח כאן...
מבן גוריון בקלילות הגעתי לדיזינגוף,הרחוב...הליכה של חמש דקות וטלפון אחד מיוחל שאישר לי שמר בחור,הלוחם,בכבודו ובעצמו נמצא בארץ גרמו לי להיות מאושרת עד הגג.
הגעתי לבני ציון פינת בוגרשוב וקינג ג'ורג', מקום אסטרטגי לגמרי מבחינתי (ומאוד מוכר לי בתור חיילת כי שרתתי באזור הזה תקופה בחיי) ואני כבר על האוטובוס לעזריאלי.
מסכמת עם חברה טובה שלי שאני אבוא אליה.
ואז,אחרי שהשארתי לו הודעת טקסט וגם התקשרתי, הלוחם חזר אלי.
"היי,מצטער שלא עניתי,מי זה?" כמובן הודעה באנגלית. אבל אמרו לי שהוא בארץ.ניקח את הסיכון.
התקשרתי אליו והוא ענה..אני בצווחת אושר.."היי!!!" והוא לקח לו כמה דקות לזהות "זו אני,איידל!" ואז מהצד השני של הקו נשמעו צווחות שמחה.
לא פחות מחצי שעה אחרי כבר הייתי על הרכבת, יורדת בתחנת הרצליה ומחכה שמר בחור הלוחם יבוא לקחת אותי.
נסעתי לראות אותו. כל כך התגעגעתי.
עברה שנה וקצת. זה יותר מדי זמן.
הלכנו לאכול ביחד צהריים. כרגיל הוא לא הסכים שאני אשלם.
ואז לחוף הים. מי כמוהו יודע שזה המקום לשבת איתי.
שאל אם להביא "טיפקס למוח" כמו שהוא קורה לזה. אני הרי לא בצבא יותר.
אמרתי לו שזה עדיין לא בשבילי. הוא הבין את זה. הוא הרי תמיד הבין.
ישבנו על האבנים הענקיות של השובר גלים ודיברנו על הצבא ועל החיים ועל המלחמה.
איכשהו הגענו לדבר עלי, הוא אמר שאני נראית בדיוק אותו הדבר. כאילו שימרו אותי.
הוא גם נראה הוא, אבל קצת יותר רזה,פחות שרירי אבל חתיך מאוד, ועם קוקו ארוך שלפעמים נראה כמו תוספת.
אני הרי הכרתי אותו עם גלח.
איכשהו הנושא שיחה הגיע לזה שאחרי הסמינר סוכנות ההערכה העצמית שלי ירדה לאפס עם כמויות הבנות היפהפיות שהיו בסמינר הזה.
אמר שאני מדברת שטויות- יפה הייתי ונשארתי. וכמובן שאסור לי לשכוח שאין הרבה בנות יפות ועם כל כך הרבה פלוסים כמו שלי יש.
חייכתי והייתי ממש נבוכה.
ואז פתאום הרגשתי את זה מטפס ועולה....איכשהו כל שילוב הדברים,הים,הוא, כל מה שהוא תמיד סימן בשבילי,ההתרגשות של לגלות שהוא בארץ והשמחה בפגישה איתו....ויום הזיכרון,שפשוט מעלה כל כך הרבה זיכרונות.
אמרתי לו שאני הולכת לבכות.
הוא רק חיבק אותי חזק, שנינו ישובים על הסלע מול הגלים, ואני התחלתי לרעוד ולבכות.
"אני מצטערת,אלו הדמעות של יום הזיכרון. לא הצלחתי לבכות בנהריה כשנסעתי לבקר את גדי. שמחתי שהחלטתי ובאתי לראות אותו.מבחינתי זה כאילו היה ללכת לבקר חבר".
והוא רק אמר "זה בסדר, את יודעת שאין לי בעיה עם זה. יש לך כאן כתף מפרגנת,תמיד. אני מכיר אותך מספיק טוב כדי שתרגישי בנוח לבכות לידי".
והדמעות ירדו.
והן עוד פעם יורדות,עכשיו,כאן. תוך כדי הקלדה.
כל כך אהבתי אותו. ואני עדיין אוהבת. זה כנראה לתמיד.
וכמה חיפשתי אותו כי הייתי צריכה אותו,שהוא יהיה לידי.
היום הזה היה יותר מדי בשבילי...
החלטות רגעיות וריגשיות מאוד, שבאות ישירות מהקישקע והרחם ובטוח לא מהמוח.
וכנראה שיש שם משהו למעלה.
כי איך ניתן להסביר שלפני חודש וחצי חלמתי עליו, שהוא מגיע לארץ ואני עושה לו הפתעה ובאה לפגוש אותו?
נפלאות הן דרכי העולם.
| |
יום הזיכרון 2007
חשבתי מה לכתוב.
מה כבר אפשר להגיד שלא אמרתי השנה.
לפני שנה ביקשתי שלא יהיו עוד מלחמות.
קיבלתי מלחמה אחת בלייב, במקום שלי, בחיים שלי.
"אין אדם בארץ הזו שהשכול לא נוגע בו".
וכמה שזה נכון.
אז עוד מעט שנה,הא? איך שהזמן טס.
ועכשיו אני כבר יכולה להגיד שהכרתי אנשים שמתו בקרב,ולא סתם-במלחמה.
השנה אין יותר אזכרות לנופלים של היחידה הצבאית ששירתתי בה, שאני הולכת אליהן מבוישת עם כומתה על הראש.
אין מדים בכלל.
ויש את ימי הזיכרון הפרטיים שלי.
ליניב בראון ז"ל וגדי מויסייב ז"ל, אחד בן שכבה והשני בן-בסיס, ששניהם נהרגו באותו טנק ביום הראשון של המלחמה, 12.7.
לרפנאל מושכל ז"ל, שרק לאחר מותו גיליתי משיחה עם ג'יי איזה בחור מקסים ומיוחד הוא היה. ובעיקרון הוא היה קרוב משפחה שלי.
את יונתן וולסיוק ז"ל, שפחות מחודשיים לפני המלחמה ישב איתי ברכבת בחזרה מהצפון ביחד עם עוד חברים שלו ולא הפסקנו לצחוק.
את סגן לוטן, או איך שהנחלוואי שהיה חבר שלו היה קורה לו "טולטול", שלא הכרתי אותו אבל לאט לאט אני מגלה שהוא מבחינתי היה עוד אדם בפאזל.
ויש עוד כל כך הרבה.
וממזמן היד כבר לא מספיקה כדי לספור את כל השמות, ולזכור.
אבל מצד שני-
אני עדיין מכירה כל כך הרבה אנשים שחיים.
גם אם הנפש שלהם הצטלקה מבפנים במלחמה הזו, בשירות הצבאי הזה.
כמו שהנפש שלי הצטלקה.
וכמו הנפש של הבלונדי.
ובלי להרגיש, דווקא האדם שמזוהה אצלי כרגע באופן כמעט בלעדי בכל מה שקשור בהנאות החיים ובשמחה-הגבוה, הוא חלק מהמשפחה הזו,של השכול. די מהר גילינו שגם לו יש את הצלקת הזו של המוות.אח שלו נהרג בצבא.
ואיך אומרים?
השכול נוגע בכולם.
אין אפשרות לעצור אותו.
במיוחד לא במדינה כמו שלנו, מדינה קטנה כל כך, משפחתית.
ואני עדיין חושבת מה לכתוב.
חושבת אם זה נכון ללבוש חולצה שחורה או לבנה ביום כזה.
אז היום לבשתי שחורה.
מחר אלבש לבנה.
הייתי חד משמעית, מעדיפה ללבוש מדים. הם באמת היו פשרה טובה בקטעים האלו.
יום הזיכרון תשס"ז, 2007.
אני אזרחית כבר, אחרי צבא.
ובכל זאת, הצבא הזה לא יוצא לי מהראש.
הכל בגלל המלחמה.
| |
מחר
"פתאום כשנדמה,שהשחר לא יפציע לעולם..."
את השיר הזה של בית הבובות שרתי כל כך הרבה במהלך השירות שלי. אי שם במהלך השנה הראשונה צץ השיר הזה והפך ללהיט היסטרי, והשורה הזו שיקפה מצוין את חוסר האונים הזה,שהתקיים בכל כך הרבה סיטואציות במהלך השנתיים האחרונות,במהלך השירות שלי.
מצבים של אימה ושל פחד, מצבים של שמחה ואושר מטורף,מצבים של לחץ וטרור..כל כך הרבה מצבים.
שביגרו אותי,שגידלו אותי, ש"בישלו" אותי והפכו אותי למי שאני היום.
"את אדם מדהים. אני לא אומרת לך את זה כי אני מכירה אותך בשעתיים האחרונות והיפנטת אותי, זו לא הכוונה. את אדם מדהים כי את כזו,נקודה. היכולות שלך, בניגוד לשאר האנשים, כמעט ולא מוגבלות".
ומחר אני עולה לבסיס,לוקחת את הקיטבג' א להזדכות עליו,מתחמשת באריה הקטן,החבר החדש שכל השבוע וחצי האחרונים נמצא אך ורק איתי, ונוסעת צפונה, אל עבר הרי החושך.
ומיום שלישי אין יותר צבא,אין יותר מדים,אין יותר קצין ונגד נוראיים ומטומטמים. אין ירוקת וחוסר-חיים.
בחמישי בנכס משתחררים,שהיה מאוד מהנה וכיפי,בדרך חזרה, קלטתי שזו הפעם האחרונה שאני על מדים-נוסעת,מסתובבת,מטיילת....
ובחמישי בערב,כשנכנסתי הביתה,פשטתי את המדים.
וזהו,אין יותר צבא מבחינתי כמו שהכרתי אותו. יש רק בגדים.
| |
שלכת ספטמבר
כל כך הרבה זמן שלא כתבתי כאן,ונדמה שהפער הזה הציק רק לי.
החלל שהלך ונפער בין חוסר התיעוד למה שקורה סביבי,דווקא בתקופה עמוסה כל כך בפרטים,הוא זה שהכריע לבסוף.
והנה אני שוב,כאן. מרגישה סוג של משב חדש שנמצא בכל חלקה טובה שאני הולכת בה.
תקופת השיחרור.
ג'וזף ניסח את זה כ"אס"ש"-אוירת סוף שירות,ולי נותר רק להסכים איתו.
המלחמה הזו התחילה ב-12 ביולי, 2006. זה התאריך שהקולקטיב זוכר.
אותי,אם תשאלו,כחיילת המשרתת בצפון וכאדם ריאלי בפרט,הייתי אומרת שהכל התחיל הרבה לפני.
(ולמפקפקים שביניכם,רוצו לקרוא את "אם יש גן עדן" רק כדי להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה,וזו לא המצאה של הדור שלנו).
ומה עבר עלי בכמעט חודשיים האחרונים?
"קריעה" אינסופית,ופתאום קצת חופש,והרבה מאוד חשש,ופחד,שהתחלפו בסופו של דבר בעצבי ברזל שלא חזיתי,ובעצם,איש לא חזה שיהיו לי.ופתאום כל כך הרבה בגרות מ"דלת קטנה שנטרקה" והפכה להיות לבנון השנייה.
וכמו בשיר הזה, "את ואני והמלחמה הבאה" מאבדת חבר לשכבה,חבר לבסיס,בן משפחה,חבר באיזור מגורים,חבר-של-חבר,חבר-של-חבר-של-חבר,ובעצם,המעגל הזה שאיננו נגמר,שמחבר את כל ישראל אחד לשני.כמה פלצני,כה קלישאתי,אבל כל כך נכון.
ישראל מדינה קטנה,הצבא עוד יותר קטן.הצבא בצפון? פיצפון! כולם מכירים את כולם.
וככזה המצב,הכאב הפך להיות יום יומי,ומצאתי את עצמי נשארת חזקה בשביל כולם. בשביל הקצינוס,שאיבד לראשונה בחייו ולא הבין איך להתמודד עם זה,בשביל קוזאק,שביום אחד כאילו נפלו עליו השמיים,אבל מזל שרק בכאילו,בשביל כל החברות שלי שמצאו בקור הרוח שלי איזה סוג של סלע,או אוזן קשבת לימי צער שכאלה,וגם בשביל הנחלאווי,שפתאום,ככה,בלי להרגיש ובלי להתכוון,הפך לכמה שבועות,ורק למספר,למרכז כלשהו אצלי.
ובין לבין,בין בום ל"בם", מוצאת את עצמי סוגרת את השיניים בכוח על לחמניה מלפני יומיים,אנחנו במלחמה,אין מה לעשות-זה האוכל,צריך להתמודד.ושוחקת שיניים כשמעצבן,כי עכשיו הכל כפליים ויותר. ומקווה וחולמת על ימים טובים יותר,ימים של קיץ ואושר ושמחה בתל אביב או באכזיב,של שמש,שיזוף שכבר צורב והרבה מאוד חיוכים.
וכאילו בכדי להחיש את הדברים,מצאתי את עצמי למרות ואף כל הנסיבות לוקחת מטוס לכיוון אחד,אבל רק לשבוע,לספרד.
והעולם? אחר לחלוטין,כמנהגו נוהג. ובין ארובות מעשנות באזור התעשיה אני מחפשת את ה"בומים" המוכרים מהבית,וכל פעם מחדש קולטת כמה שאני כבר לא שם,ובכל זאת. ובזמן שאני שם,שוכחת לשבוע מה זה לדבר עברית ושוחקת את החיך עם ה"ר" המתגלגלת,הספרדית הכובשת,נגמרה המלחמה.
וחוזרת לארץ,וכאן כמו עולם אחר,והכל כאילו השתנה בשנייה,בלי שנשים לב.
והתאריך נוקף,ו...הנה,כבר חודשיים לשיחרור,לא פחות ולא יותר.
ומתחילה לחשב לאחור.השבוע הזה יוקדש לכך,והשבוע ההוא יוקדש לזה...והזמן לא מספיק.לא מספיק לדבר.
ופתאום שבוע אחרי שבוע לחזור.מוזר כל יום חמישי ללבוש את מדי ה-א' וללכת לכיוון הש.ג. התרגלתי משכבר הימים שהמדים נשארים תלויים לפחות מספר זוגי של ימים. ועכשיו? הלילות מתקצרים,הימים נמסים,וכמו בשעון חול-מה שירד למטה,כבר לא יעלה,לא יחזור.
וישנו כאב הלב,שיחויב לבוא בפירוט ופרוטרוט כלשהו בשבועות הקרובים.את הלוחם עזבתי לאנחות כבר לפני מספר חודשים,ויתרתי על כל סיכוי אפשרי או הגיוני או רגשי שהכל יחזור על עצמו. ופתאום,עם כל הכאוס הזה,מצאתי את עצמי עם הנחלאווי,בחור מקסים שהנסיבות מצאו אותו ואותי ביחד,איכשהו,יושבים וישובים סמוך אחד לשנייה במקלט קטן,אי שם בצפון הרחוק,לפני זמן לא מועט אך קיים.והעניינים התגלגלו,והחור שנפער בימים הראשונים של המלחמה כאילו ונסתם,הלך ונעלם. אז כן,קשה לקבור חברים,אך למצוא אהבה? סותמת את כל הכאבים והפחדים. ושלושה שבועות קסומים ומדהימים,של צביטות,חיוכים וגם סתם הקנטות,ופתאום כבר אין התאמה,ואין חיבורים,צפון,דרום והרבה ניגודים, והנה,כבר,נעלמים.
אך כמו במטה של קסם,כי הרי ידוע שהחיים עולים על כל דימיון,ברגע השמע אות הקריעה הראשון,הופיע לו אותו לוחם מהולל משכבר הימים,בדרישה אחת-אני ואת חוזרים.
וזה הכל,על רגל אחת ומעט חיוך וקצת שיברון.
על עוד שבוע,שהלוואי,יעבור בשקט ובשלום.
La Banya,Delta del Ebre',Spain 16.08.06
| |
 20 ומשהו
היום בערב יש לי יומולדת.
בשעה 12 בלילה, כשאני אהיה כבר לבושה במדים, ברכבת בדרך לעיר החוף הישנה, בדרך חזרה לבסיס, אני גם אחגוג יומולדת 20, איכשהו.
מקוצרת, דווקא ביום ההולדת שלי, ודווקא מהסיבות הכי מטומטמות שיש. מי הסכים לו בכלל להחזיר אותי?
והאמת? שנמאס לי כבר.
ההבדל הענק בין היחס שאני מקבלת ממספר לא מבוטל של אנשים, לעומת היחס המגעיל והנוראי שאני מקבלת משני אנשים קטנים ומסכנים, הוא פשוט גדול מדי. יותר מדי.
זה מוזר פתאום לחזור הבייתה שבוע אחרי שבוע, להיות קצת בבית. ואני עוד פעם לא מרגישה טוב.
כנראה שהתייבשתי עם כל הנסיעה הזו לדרום. היה פשוט סיוט. כל כך חם שם!
ובפקקים האלה בגלל ההופעה של רוג'ר ווטרס....40 קילומטר לפני הבית שלי כבר התחילו הפקקים. אמרו ירושליים תל אביב? התכוונו גם לכל אזור לוד, וראשון לציון, ובעצם? יותר נכון להגיד כל אזור המרכז!
בסוף, כמו אנשים במשימה חשובה מאוד (לא להתייבש בפקקים) ועם קצת אינטליגנציה (הצבא הרי מנוון את כולם), החלטנו פה אחד, אני והקצינוס, שפקקים זה לא בשבילנו, והספיק כל הזמן הזה שהתייבשתי בתחנה כשחיכיתי לו שהוא יבוא לאסוף אותי מהרכבת (וגם שם כבר היו פקקים) אז..חתכנו דרך היערות.
ובמקום שעתיים וחצי של עמידה בפקק, כל העסק (בנסיעה איטית ביער) לקח לנו בסביבות חצי שעה, ובסוף גם קינחנו בארומה, כדי לבזבז את כל הזמן הזה לטובה.
מסקנה- אמנם קצת הצטערתי שלא הלכתי לרוג'ר ווטרס, אבל שום דבר, אפילו לא הופעה של אלפי בני אדם, תמנע ממני מהלגיע הבייתה בזמן!
ולדבר קצת יותר חשוב-
מי היה מאמין שאני אגיע לגיל 20. תמיד חשבתי שבאיזשהו שלב משאית תבוא ותידרוס אותי ואני לא אשים לב בכלל, או לחילופין-יקרה לי משהו שהוא צפוי לחלוטין שבכל זאת, יפגע בי.
עד עכשיו לא קרה כלום (טפו טפו טפו) והגעתי לגיל 20 החביב, שמשום מה יותר מדי אנשים מפחדים ממנו.
אז וואלה, גיל 20, הא? אני חושבת שלא ישתנה כלום, חוץ מדבר אחד- כמות הקרינה שתגיעה לי למוח בימים הקרובים, שכל העולם ואישתו יתקשר להגיד לי מזל טוב (ואני יודעת שהם יתקשרו..איזו שאלה זו בכלל! אחרי כל החפירות האלו שלי? אין מישהו ביחידה שלא יודע שיש לי יומולדת!).
אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם המפקדים האלה שלי. אני באמת יורדת מהפסים והחברים שלי מודעים לזה ואומרים שאני רק נעשית מצחיקה יותר ויותר.....משום מה אתמול,כשהייתי בדרום, המפקדים של החיילים הצעירים הציגו אותי כ"פיה,מלאך משמיים שכל מה שתבקשו ממנה לעזור היא תעשה כל מה שהיא רק יכולה, ואפילו מעבר לזה".
וגמרו לי לחייך,להסמיק, לרצות לברוח משם ובעיקר להיות מאד נבוכה מצד אחד, אבל מצד שני,שמחה מאוד.
כמה חיבוקים קיבלתי השבוע! אני באמת חושבת שזה עבר את גבול הטעם הטוב...
אז מה היה לי? 20 ונהנים, 20 ושבוזים (מהמקוצרת הזו) 20 ועייפים (כל הסופשבוע ישנתי) 20 ועסוקים, 20 ויפים...
והעיקר? שעוד מעט הטירוף הזה ייגמר. לצאת מהידיים של שני חכמי החלם האלה, וכל העולם ייפתח לפני.
ודבר אחד אני יודעת-שאת כל היכולות שלי, גם האישיות וגם המקצועיות, את כל הדברים שלמדתי, שקיבלתי, שאנשים אחרים שהכרתי במהלך השנים לימדו אותי- אף אחד לא ייקח לי את זה, אף אחד.....
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
