|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שבוע לפני
יום חמישי הבא, ה-24.5, בשעה הזו, אני אהיה בדיוק שעה לפני העליה למטוס.
60 דקות לפני שהחלום האמריקאי שלי מתחיל,סופסוף.
תמיד היה כתוב בבזוקה שבגיל 21 תגיע לירח. אף פעם לא היה כתוב בעתידות שלי שאני בגיל 21 אגיע לארה"ב.
החלום מתגשם ובגדול.
מי היה מאמין שאני, לימור הקטנה, שפיספסה במרחק נגיעה את האזרחות, תחזור לשם אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה ניסיונות לא מוצלחים.
הטעם המר הזה בפה של אי ההצלחה בכל המיונים השונים, של משלחות מטעם הצופים-לדטרויט,לגרמניה שבכלל לא ידעתי עליה,למשלחת היוקרתית לארה"ב שכל כך חלמתי עליה והרגשתי יותר מתמיד איך היא מתקרבת ומתרחקת ממני.
וכמובן,המיונים בצבא לסוכנות. הייתי בטוחה שזהו, הנה מגיע הרגע. אני כבר מישהי אחרת, זה כבר לא מה שהיה פעם.אבל שוב, זה לא היה זה ואני זו שקיבלתי מכתב דחיה ונשארה בארץ לעשות את המלחמה,על הגבול.
כשידעתי שאני לא צריכה להיות שם,כשידעתי שהתקופה הזו תהיה אחת המסריחות,הרעות והקשות שאי פעם היו לי.
ועכשיו,הכל כאילו משתנה.
ויש כל כך הרבה להספיק.
כל כך הרבה אנשים לבקר ולהיפרד מהם, ללא הצלחה. אני אוהבת כל כך הרבה אנשים אבל הם מפוזרים מדי,זה לא טוב.
פתאום עולה בי ההחלטה הסופית,שכשאני אחזור אני פשוט אחבר בין כל החברים שלי,או לפחות בין חלקם. כי די,כמה כבר אפשר?
התובעניות הזאת, המעצבנת, של "בואי לראות אותי" ואני הרי זו שעוד שניה עוזבת. אני זו שצריכה להיות עוד קצת בבית, כי עוד מעט וכבר אני לא אהיה פה.
וזה לא נקלט לי. רק עוד שבוע?
אתמול יאיר היה כאן, לראשונה בבית החדש(אני גרה בו כבר שלוש וחצי שנים,אבל הוא היה פה כשהבית עוד היה כולו רק שלמת מלט ובטון). לא ראיתי אותו שנה, מאז המלחמה. עבר יותר מדי זמן. והאמת? שהיה ממש כיף לראות אותו וגם די התרגשתי. ישבנו ודיברנו וצחקנו וסיפרנו סיפורים וגם קצת הרבצתי לו (והוא ניסה להחזיר!) ופתאום קלטתי כמה כיף לי איתו ואיך,בלי להרגיש אנחנו מכירים כבר חמש שנים.
ואיך הכל התחיל? כן,לא פחות ולא יותר מאשר במשלחת לארה"ב 2002. כמעט נפלתי על אחד מהחברים שלו בהופעה של הקרואן והמשלחת באמפי וואהל,אי שם באמצע מאי 02'. בחור אחד ליד זה שעצר אותי מליפול היה יאיר. רק לאחר מכן גילינו שאני זו אני והוא זה הוא, הקשר התהדק וביום אחד באמצע עזריאלי נפגשנו- אני,ילדה מתוסבכת בת 16, והוא, ילד בן 18 עם ורד ביד. הייתי כל כך מפודחת וזה כל מה שאני זוכרת מאותו היום. ומאז היינו ביחד, שנה וחודש, הרבה אהבה וכל כך הרבה כאב.
כששואלים אותי עליו היום אני אומרת שהוא היה החבר הראשון שלי, כי הוא באמת היה ה-חבר. הוא עד היום חבר שלי, חבר ותיק וטוב שמכיר אותי מספיק בשביל לגרום לי לחשוב ולהרגיש פתאום כל כך הרבה דברים. אחרי שלפני כמה ימים הסכר נפרץ וכל הבכי הזה,החרדתי והרגשני של לפני הטיסה יצא, מצאתי את עצמי אתמול פשוט מתחילה לבכות מולו, קולטת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו מתראים אחרי כל כך הרבה זמן, ועוד הרבה מאוד זמן יעבור עד הפגישה הבאה.
לכל אחד יש את החברים האלה שלו, שהוא לא צריך להיפגש איתם כל הזמן אבל הם תמיד יהיו שם בשבילו,בשביל הנפש. הם תמיד ידעו בלי שתצטרך להכביר במילים מה אתה חושב ומה אתה מרגיש.
את יאיר בתור ילדה שיגעתי וחירפנתי, והוא תמיד היה שם בשבילי. אתמול פתאום חטפתי דה-ז'ה-וו עצבני באותו רגע.
אולי בגלל שהוא שייך לחלק בחיים שלי שמאוד התפתחתי וגדלתי בו. אני והוא גדלנו ביחד.
ואני? רק קולטת שמי שגורם לי לבכות בזמן האחרון זו אסופה של חברים לשעבר שלי. בהתחלה הלוחם, עכשיו יאיר.
אבל מאיפה זה בא?
טלפון מהקיבוצניק. הוא כל כך חמוד ומקסים ואני כל כך לא רוצה לפגוע בו. לא עוד אחד. הבטחתי לו שכשאני אחזור לארץ אני אבוא אליו ואעזור לו להרים את הפרויקט שהוא רוצה.
זה מדהים, אבל כמה שאני מהירת שליפה מצאתי את עצמי מקוטעת וכמעט מגמגמת כשדיברתי איתו. מנסה להסביר לו שלא, זה פשוט לא טוב עכשיו, זה לא נכון, זה לא, זה לא.....
הכל על אש קטנה עד שאני אחזור, אם אני אחזור, כן?
| |
חג יפה כל כך
חנוכה!
החג היחידי שהוא באמת שמח, ומשמין,וטעים,וכיפי..ובעצם החג הראשון מאז השיחרור שלי שאני באמת מרגישה שהוא חג.
(אולי כי הוא בעצם החג הראשון שאני באמת בבית כל הזמן,כאילו אף פעם הצבא לא לקח אותי לשנתיים ורק עכשיו החזיר).
לומדת לפסיכומטרי,שלוש פעמים בשבוע, כמעט 14 שעות רק יושבת בכיתה ותוסיפו לזה את השעות הנוספות בבית.
אבל אני נהנית מכל רגע.
ו? אני הבאתי את זה על עצמי,ובצדק. יש לזה מטרה טובה!
והיום ה-19.12, ויש לי בדיוק עוד חודשיים להשתגע..הבחינה היא ב-19.2.07.
כבר במפגש הראשון המדריך שלנו הודיע שמעכשיו אין לנו חיים.
אבל כנראה שדווקא בגלל כל הלחץ הזה חיים מתחילים להיווצר מעצמם, בלי כוונה.
לראשונה בחיי אני באמת לומדת. חורשת ומשקיעה,מסדרת ומארגנת הכל.
סומכת על הזיכרון הטוב שלי אבל עדיין מפעילה אותו. דרשתי וביקשתי שישבו לי על הראש ובינתיים זה עובד די טוב.
אני מקווה שזה גם יתבטא בהמשך.
יום חמישי היה לי דייט.בערך שבועיים או אולי קצת יותר אחרי שהעפתי לכל הרוחות סופית את האריה (תקציר:"אני שונאת שמשקרים לי ומסתירים ממני דברים ושבסוף אני מגלה את זה.אם אתה לא מבין,זה נגמר". הוא אפילו לא הגיב וכך נגמר הסיפור) הלכתי לשתות שוקו בארומה (נכון,זה נשמע ידידותי לחלוטין וכך זה היה) עם מישהו חדש.
ובאמת שלא התכוונתי לזה, ואמרתי שננסה ובכיף ולמה לא,והוא חזר מהצבא ומה כבר יכול להיות רע בלצאת בחמישי בערב לשבת בארומה? זה סה"כ כיף גדול.
אז ישבנו,ובלי להרגיש עברו יותר משעתיים והסיפורים לא הפסיקו לזרום, על הכל מהכל- על הצבא ועל המלחמה ועל ספרים והחיים ובעצם על מה לא.
(הכי עולם קטן או שלא,מסתבר שאני מכירה את כל החברים שלו מהצבא.אי שם בשירותי הצבאי בגבול הצפון כל הצוות שלו פרט אליו שירת איתי תקופה מסויימת. ומאוד נהניתי איתם והם זכורים לטובה. כמה שהמיקריות יכולה להיות חביבה).
בינתיים זה נראה חביב ביותר.הבחור גר די קרוב אלי, עדיין בצבא שזה פלוס גדול (הוא אמור להשתחרר קצת אחרי שאני מסיימת את הפסיכומטרי,מה שאומר שיש לי מספיק חיים משלי לבסס בקשר הזה,ובמיוחד שלו יש את החיים שלו,בצבא). פלוס גדול נוסף הוא העניין שהייתה כימיה די טובה,בין אם זה שהוא ידע בלי שביקשתי ממנו לשים לי תוספת אקסטרה של שוקולד בשוקו ארומה "ככה אני אוהב את זה וחשבתי שגם את" ובין אם זה להפתיע אותי כל פעם מחדש בטעם שלו במוזיקה.
לי אישית יש טעם די מוזר, ואני נהנית מבחירה מסוימת של שירים שאין קשר ביניהם...כל שיר של להקה אחרת ומתקופה אחרת.ככה אני אוהבת את זה. ומסתבר? שאני לא היחידה. (שיחת טלפון בשבת בלילה,שנינו עייפים והוא שם את הפלייליסט על ניגון רנדומלי.כל שיר מחדש אני מזהה ישר עם הצליל הראשון,ומחייכת ואומרת כמה שאני אוהבת את השיר הזה,כל פעם מחדש)
סופ"ש הקרוב הוא חוזר, ואני כמו תיכוניסטית מתלהבת מ"החבר החייל" שלה, אפילו שזה עוד לא קצה הקרחון ובכלל לא קרוב להתחלה,אבל כנראה שכן יש משהו, בתקווה.
ולא רוצה להתאכזב עוד פעם, ולא רוצה עוד פעם את המכה הכואבת הזו באגו, שמגיעה במהירות בזק כל פעם מחדש.
ונמאס לי מ"מחסום החודש" הידוע לשמצה.
ובכלל,נמאס לי מכל המוסכמויות שיש או אין לגבי קשרים. מי אמר שיש מדד מסוים לבדיקת הקשר? מה טוב ומה רע? מה נכון ומה לא? ומה גורם לקשר להיגמר או להמשך? ומתי אדם מחליט שהוא קם והולך או נשאר ומשתקע?
בינתיים סיכמנו על עוד שוקו בסופ"ש הזה ומתישהו להיפגש ולראות את "הנסיכה הקסומה" ביחד,סרט קאלט לכל הדיעות.
ואף מילה על הטיול בשבת שעוד יבוא (בהמשך..). רק שיהיה מזג אוויר טוב, זה הכל.
כל כך מתאים לי שמש עכשיו. אולי למרות ובגלל שחורף עכשיו. אני רוצה חום ואור. בלי הפסקה.
| |
אמצע הלילה
וכבר כמעט אמצע דצמבר,הגשם בחוץ, סופסוף.
ופתאום קר מספיק בשביל ללבוש סוודר ופליז, ולשים מעיל צמר ארוך וצעיף,כמו שתמיד הלכתי, בלי לפחד ממשטרה צבאית.
כי החורף הזה,לשם שינוי,אין מדים. ואין צבא.
ובלי להרגיש אני משוחררת כבר כמעט חודש וחצי..וכבר כמעט חודשיים שאני בבית.
מתוך השלושה שבועות של החפש"ש הייתי בבית אולי יומיים ברציפות.
את הכניסה לחפש"ש שלי פתחה הלוויה של אמא של חבר טוב, המשיכה השבעה, שבה הייתי בעיקר כתף תומכת במשרה מלאה,ולאחר מכן- בת זוג לאריה, שפיתאום צץ והופיע לו..
וכבר עברו שלושה שבועות,ופיתאום כבר התחלתי לעבוד...
ארבעה שבועות בעבודה קשה ופיזית, הרמת ארגזים וסחיבת משקל והרבה מאוד שעות עמידה על הרגליים..ופיתאום אני שמה לב שכואבות לי הברכיים,ויש לי מתח בשרירים שלא עובר...ואז הגיע הכאב לגב התחתון,ונעצר להתנחל שם.
ובעצם,מהרגע שהכאב גב התחיל הוא לא הפסיק...אותו אחד שהתפתח במשך שירות שלם בסחיבה של עשרות תיקים כבדים (במיוחד הגדלתי לעשות ביום שיצאתי לחופשת השיחרור,עם לא פחות מאשר שלושה תיקים שמשקלם הכולל הגיע ל-15 קילו,אם לא יותר) ונשק שנשאתי בגאווה גדולה על הגב ללא הפסקה כמעט,במשך שנתיים...
והחלטתי לעזוב,כי עבר עוד רגע ואני כבר לומדת לפסיכומטרי! כבר שבוע שני ברציפות.
הגעתי להחלטה והבנה שאם ברצוני להגיע למקום הרחוק ביותר שבו אני יכולה להיות,ואם אני שואפת ל-700, אני חייבת להפסיק לעבוד ולהתחיל ללמוד. אחרת? זה פשוט לא ילך....
ועזבתי בזמן,כי אחרי הכל נשים תמיד ישארו נשים וברחתי מעבודה שהיא פשוט קן נחשים...
רק חבל,כי סה"כ מאוד נהניתי שם...אבל כאמור,ברחתי בזמן הנכון בדיוק...
עשיתי את הכסף שלי,והלכתי.
המצב הקיים:
חשבון- בפלוס גדול.
הלימודים-במגמת עלייה
חיי החברה-נדחקים לפינה,אבל מה כבר אני יכולה לבקש?
יש אולי שלושה אנשים על הכוונת. כל אחד מהם מציע משהו אחר,אם מציע בכלל.
ואחרי הכל, למה אני ממהרת? החיפזון מהשטן,אמרו רבים וטובים ממני...
רק שהכל יעבור, ב-20.2 אני אהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות (אחרי הפסיכו,כמובן).
מחשבות על לעבור לגור בקיבוץ, על אירגון הטיול הגדול, כאשר מנגד יותר ויותר מחברי לשירות פורסים כנף וממריאים הרחק אל ארצות נידחות..והתמונות? מדהימות וגורמות לי לרצות להיות שם כבר....
אני בהחלט צריכה לכתוב יותר. כבר שכחתי עד כמה זה משחרר.
הולכת עוד קצת ללמוד ואולי גם לקרוא...זה תמיד כיף.
לילה טוב....
| |
ואחרי הכל
אמצע הלילה בין חמישי לשישי.
כבר שבועיים פלוס משוחררת,בלי להרגיש. וכאילו תקופה שלמה עברה.
"התחתנתי" וגם "התגרשתי" מעוד בחור מקסים וחמוד שרדף אחרי עד שכמעט נמאס לו ובסוף קיבל את החלום ושברו.
בין לבין היו לי השבועיים המטורפים והמדהימים ביותר שהיו לי בחיים. שבועיים ללא שום התחייבות, בלי כלום על הראש, אפילו לא שעות שינה או דאגה לאוכל..כלום.
ובלי להרגיש, עבודה. כבר שבועיים ברציפות וללא הפסקה שאני עובדת באחת מחנויות הספרים המקומיות ונהנית מכל רגע.
משלבת בקלילות בין האהבה הגדולה שלי לספרים והאהבה השנייה שלי, לאנשים.
וקצת כאבי לב, וקצת כאבי אגו, והרבה לבטים ותחושה של לבד אבל גם משפטים מדהימים דוגמאת "תודה, אף אחד לא יכל לעשות את זה יותר טוב מאשר את" דרישות חוזרות ונישנות של אנשים ללכת לעבוד עם ילדים "את צריכה להיות גננת" שהיום הגיעו לשיא חדש כשלקוחה שעבדתי איתה ניסתה לשכנע אותי לבוא ולהיות סייעת בגן ילדים מסוים...
ואני מאוכזבת וגם שמחה, ומחר יש לי יציאה ראשונה לדייט מזה הרבה מאוד זמן, ואני באמת לא יודעת מה יהיה, רק הלוואי שההופעה של עברי לידר בבארבי תהיה מוצלחת.
אני אמורה להיות שמחה עכשיו,לא? הצלחתי להתמודד עם השינוי בצורה די טובה ודי מוצלחת. אז למה אני מרגישה את נקיפות המצפון האלה מתחתית הבטן? ולמה תחושת הלבד הזו פיתאום?
העיקר,אבל העיקר, שהגרפיקאי אמר שבנים נופלים לרגליי. זה עשה לי את היום, אם לא את השבוע,ואולי מעבר לזה.
מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו?
| |
חמסין
זה די מוזר, אבל דווקא אצלי הקיץ התחיל הכי מאוחר שיש.
אולי בגלל המיקום הצפוני של השירות שלי, שגרם לי רק לפני כשבוע להוציא את הסנדלי שורש-השחורות מהשקית ולהתחיל ללכת איתם בבסיס, בלי לפחד שינשרו לי האצבעות מרוב קור.
וכמה כיף להיות בבית,סופסוף.
בזמן הקרוב אני עושה דבר מאוד נחמד-היציאות שלי נהפכו להיות שבת כן-שבת-לא. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
אבל הייתה לי שבת כיפית, וכל כך הרבה אנשים שסגרו איתי שבת, וחבורה ממש כיפית של לוחמים שכאילו הגיעו לבסיס שלנו רק בשבילי.
די מהר, הקצין שלהם כבר הכריז עלי כבעלת תפקיד לכל דבר, אז מה אם הכומתה שלי שונה במקצת.
"איפה הבלונדינית הזו, שדואגת לכל דבר? נו, הרס"פית החמודה הזו?"
שאלה שבשגרה, מסתבר....
ובאמת השבת הייתה טובה, אפילו שהיא לא הייתה שלי. היה לי עם מי להיות,היה לי כיף,צחקתי בלי הפסקה, פגשתי הרבה מאוד אנשים חדשים וטובים, וגיליתי להפתעתי (או שלא) שכרגיל, אני משום מה מכירה יותר מדי אנשים.
(או שאולי העולם קטן מדי? זו גם אפשרות?)
יום שני, אחרי יותר מדי זמן, היה לנו יום כיף. טיול בבניאס ואחרי זה קייקים. ובאמצע המסלול, על נהר הירדן, כמו סרט הוליוודי טוב ותסריט כתוב היטב, מצאתי את חברה שלי, שלא ראיתי קרוב ל-6 שנים ושאני מחפשת כבר שנה בתוך הצבא, בכל העזרים שיש ברשותי, כדי ליצור איתה קשר.
ואיך מצאתי אותה. תחת עץ תותים, באחת הגדות,כשעצרנו לאכול, אני והמשקית חינוך,וקראנו לחבר'ה שהיו אחרינו לבוא גם.
חבורה של כמה בנים,חתיכים,בנויים, טייסים. ואחריהם פתאום בחורה, רזה ונמוכה מהם בכמה ראשים טובים-החברה שלי.
לא על תקן המשקית שלהם, לא על תקן פקידה-אלא אחת מהם, לא פחות ולא יותר.
פשוט התרגשתי- סך הכל חיפשתי את החברה שלי, וקיבלתי אותה בגודל טבעי, פנים מול פנים, וב...קורס טיס?
(כבר אמרתי שאני ומרפי אוהבים אחד את השני, לא?).
בשלישי יצאתי הבייתה. סוג של סידור נחמד- יום אחרי זה נסעתי למיונים להדרכה, שאני לא יודעת אם בכלל תישא פרי, אם בכלל. יש לי נטייה גדולה להיכשל בדברים האלה. דווקא כשכיף לי ואני עם אנשים טובים אני בד"כ נופלת.
ככה היה במיונים של הסוכנות היהודית. אבל לא נורא, להכיר אנשים חדשים זה תמיד כיף. וזה פלוס גדול.
בחמישי נסעתי עד סוף העולם, בדרך לצבא, כי רק לשם אני יכולה ללכת בשביל רופא, כי הגיעו למסקנה שהבדיקות שם שעשיתי לא יצאו טובות (מעניין למה...אני בצבא!). מעיון בתוצאות מסתבר שאני אנמית. עוד כמה הפניות, ו..עוד כמה מבחנות דם "מתנה" שעלי להעניק לרפואה הצבאית. יומיים אחרי, עדיין יש לי סימן כחול ביד. קצת בעייתי להיות בעלת עור בהיר מדי, יותר מדי,על גבול השקוף.
כנראה שכל ה"סבל" הזה היה שווה משהו-בדרך חזרה למרכז, ברכבת, תחנה אחרי שעליתי, התיישבו לידי כמה חיילים מיחידה אחרת, שלמראה התג שלי התחילו לצחוק.כשביררתי, קצת נבוכה, למה כל החיוכים, הסתבר שהם פשוט מכירים יותר מדי טוב הרבה חיילים שלי. התפתחה שיחה, וממש נהניתי לשבת איתם. במיוחד ובמיוחד כשמהשלושה שעלו וישבו לידי, נשאר רק אחד, אבל אחד מיוחד מאוד.
אולי זה מה שגרם לי ברקע שירדתי מהרכבת בת"א, להתקשר לחברה טובה שלי ולהצהיר ש" פגשתי את בעלי לעתיד". לא פחות ולא יותר.
אינספור סיפורים נכתבו על "האביר על הסוס הלבן" או הגרסא האמריקאית והרבה יותר נחמדה- מיסטר פרינס צ'ארמינג.
אז אמנם לא ישב לידי נסיך, אבל הוא בהחלט היה מקסים, ובהחלט ענה על כל אחת מהקטגוריות שאנ מחפשת.
בררנית או לא, אבל עובדה אחת קיימת- כשהוא נרדם, אחרי שהתערבנו בינינו מי יירדם יותר מהר, פשוט לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. מזל שמשקפי השמש שלקחתי באותו היום הם מהזן הגדול מאוד. אחרת היה מאוד לא נעים אם הוא היה מתעורר וקולט שאני בוהה בו, ללא הפסקה.
בתחנה אחת לפני שירדתי בתל אביב הערתי אותו. הוא היה אמור לרדת ואני תחנה אחרי. שאלתי אותו למה שלא ירד בתחנה אחרי? היא יותר נחמדה, ומגיעה לאותו המקום בדיוק. כשהגענו לתחנה שהוא היה צריך לרדת בה,שאלתי אותו אם הוא יורד "לא, אני אשאר איתך עד הבאה". האמת,שמאוד מאוד שמחתי.
כשירדנו מהרכבת, הוא שאל אותי אם יש לי זמן להישאר איתו קצת, או שאני ממהרת. ישבתי איתו עוד כמה דקות. פשוט נהניתי לדבר איתו-שעתיים שלמות ברכבת רק צחקנו, אז עוד חמש דקות? בטח, למה לא?
באיזשהו שלב שאלתי אותו אם יש לו חברה. מצד אחד כדי לבדוק אם האידיליה תימשך, או לא להיכנס למשהו לא בריא, כי מאוד רציתי את מספר הטלפון שלו.
"כן, יש לי חברה....למה?" "זה היה די ברור" "למה את אומרת את זה? את גורמת לי להסמיק" "אני מצטערת, אני פשוט אומרת את האמת. אנשים כמוך לא נשארים לבד"..... (נבוכה בטירוף, יושבת לידו על הרצפה של התחנה,מחבקת את הברכיים ומסדרת את הצמיד התורן על הרגל. חיילת או לא?).
ואחרי שנייה, הוא הוסיף- "יש לי חברה, אבל היא עוד מעט טסה לחו"ל, לכמה שנים טובות...."
מספרי טלפון הוחלפו, אני הייתי צריכה לעשות טיפול מקיף לעיניים שלי אחרי ששקעתי בשני האגמים שיש לבחורצ'יק הזה במקום שני גלגלי עיניים רגילים, ובעיקר- צבטתי את עצמי.
ובינתיים? היום בערב הולכת למחזמר "הלהקה". חברה שלי גוררת אותי, מקווה שיהיה מוצלח.
מחר צבא, חוזרת לשבועיים לא קלים בכלל, או אולי יותר משבועיים. כבר לא יודעת מה יהיה.
עוד חודש מינוס יומיים יש לי יומולד. אולי זה הולך להיות משהו טוב, אפילו בקצת?
| |
מחר
אחרי יומיים שבקושי הייתי בבית,מחר זה קורה.
לא ג'ובניקית יותר,אלא הרחק-הרחק משם....
מחר.
וזה נראה כל כך קרוב,וכל כך מפחיד.
אני כבר לא צעירה,ואני מפחדת להגיע למקום שלא יהיה לי טוב בו,מקום שלא יהיה סבב שני טוב אלא יהיה יותר גרוע מהקודם.
ופיתאום חוששת,ככה קצת- אולי כבר אין לי את כל האנרגיה שהייתה לי אז,להשקיע בהכל מההתחלה,לפגוש אנשים חדשים,להתחבר?
ומצד שני,כל כך מקווה שיהיה לי טוב. כל כך מקווה שמה שלמדתי משם ומה שהיה לי יחזור על עצמו.
וגם,קצת עצובה.
התחלתי להתרגל לחיים האלה,המשוגעים,של להיות כל יום בבית.
ואולי בגלל שלא הייתי כל כך הרבה בשבוע האחרון,אלא הרבה אצל גיל,והייתה לי סוג של חופשה גדולה שכזו,אני מרגישה את התחושה הזו.
אבל יודעת בתוכי שמעיק לנסוע כל יום בכל כך הרבה אוטובוסים,ועדיפה כל כך הנסיעה הגדולה,והחד כיוונית בתחילת השבוע,ואותה האחת בסופו של אותו השבוע,או השבוע שאחרי.
אתמול,אחרי שנסעתי בהרבה אוטובוסים והייתי ביותר מדי מקומות,נכנסתי הבייתה ב-9 בערב,רק בשביל לארגן תיק ולעלות ככה,איך שאני,עם המדים,על האוטובוס לירושליים,לראות את גיל.
התרגלתי להיות איתו. כל החודש האחרון הזה נתן כזו זריקת מרץ לקשר שלנו.
בנינו אותו בחודש הזה,היינו כמה שאפשרי היה שנהיה ביחד,אפילו קצת יותר מדי.
וכל כך כיף לי איתו,והוא לא מפסיק לפנק אותי,וההרגשה היא שהוא שם כמו שאני רוצה שאהיה שם,ובדיוק כמו שאני רוצה להיות באותו המקום בדיוק.
ולשמוע,ככה,בלי סיבה, "מה לא הבנת? אני אוהב אותך..."
ולקבל בבוקר,ביום חשוב כל כך כמו אתמול,הודעת אסאמאס-
"צ'וצ'י,בוקר טוב יפה שלי,שיהיה לך בהצלחה היום,אני אוהב אותך..."
ופשוט לחייך,ולהבין שיש לי משהו קטן וטוב,ואחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתי וחיפשתי וקיוויתי וביקשתי ופיללתי ומה לא,זה כיף לא נורמלי.
והיום בבוקר,כששנינו בקושי מתגרדים מהמיטה,והוא מסיע אותי לתחנה מרכזית,רק כדי לגלות שאנחנו בשתי דקות איחור,ולרדוף אחרי האוטובוס חצי מהדרך שלו,רק כדי לגלות שיכלנו להמשיך לישון חצי שעה...
והוא משוגע,וזה סיפור הזוי ומצחיק,ושרפתי היום כל כך הרבה זמן במרכז ייבוש-על ספסלים-של-חיילים הזה,ומחר אני עולה ליחידה,היחידה החדשה שלי,שממוקמת בצפון הרחוק....
תחזיקו לי אצבעות,אני כ"כ אצטרך את זה.
מקווה בכל כולי שיהיה לי הפעם,קצת טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
