מוצאת את הזמן לכתוב עכשיו,אחרי סופשבוע די מטורף.
חוזרת מחר לצבא,בתיקווה לצאת הבייתה ולהתייצב כאן שוב ביום חמישי הזה,בסביבות אחר הצהריים.
כשאני חושבת על הימים האחרונים,במבט לאחור,
נראה לי שאת הל"ג בעומר הזה,ואת הסופשבוע הזה בפרט,אני לא אשכח כל כך מהר.
ביום חמישי יצאתי מהיחידה באוטובוס של שמונה בבוקר.בהתחשב בזה שהאוטובוס עובר שם רק שלוש פעמים ביום,זה בהחלט היה צ'ופר רציני.
ולמה יצאתי מוקדם? כי שלחו אותי לאזכרה לזכר בחור,שהיה לוחם ביחידה שלנו,שנהרג לפני עשר שנים בלבנון.
לא התחברתי,לא הבנתי למה שולחים אותי,ולמה דווקא אותי?
אבל החלטתי לצאת,וכשהגעתי הבייתה,ואבא אסף אותי באוטו וסיפרתי לו שאני הולכת לאזכרה של בחור שנהרג בלבנון הוא שאל מי זה,וכשאמרתי לו את השם,הוא פשוט חייך מין חיוך עצוב ואמר שהוא זוכר.
שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בדרך החוצה,פוגשת בתחנת האוטובוס לוחמים שלי לשעבר,שכל כך שמחתי לראות אותם.יורדים מאוטובוס,מחליפים אוטובוס אחר,רצים אחרי אוטובוסים...ומגיעים בסוף לבית העלמין,כל זאת תחת השמש הקופחת,ואני משתגעת,ממש כואבים לי הפנים,עד כדי כך שאני לא מסוגלת שמשקפי השמש יהיו לי האף.
כנראה שהתקררתי,והסינוסים שלי התעוררו לחיים.מאוחר יותר באותו היום יתגלה שגם פיתחתי חום.אחלה של סופשבוע.
וחזרה לאזכרה-מרגשת ביותר,הגענו נציגות מכובדת למדי מהיחידה,קבוצה ענקית של חיילים במדים ירוקים,עם כומתות על הראשים,כל אחת קצת שונה מהשנייה,אבל כולן באותו הצבע.
ולמרבית האירוניה,האזכרה הזו יותר מכל הדברים,גרמה לי להתחבר ליחידה,להרגיש שאני שייכת לשם,לראשונה אחרי שבועיים.
להתנתק קצת מהיחידה הקודמת,שהרעל שלה תמיד יזרום לי בדם,אבל עכשיו יש גם רעל אחר,ומסתבר,איך לא-שהוא בא מאותה המשפחה.
כמה קצינים מיחידה אחרת,שפעם הייתה קשורה ליחידה שלנו,גם הגיעו.
מבט אחד לעבר המדים שלהם הבהיר מעל לכל ספק את האירוניה,הגדיל את העצב שלי ועוד יותר את יראת הכבוד על אותו הבחור,לוחם יקר שנהרג בסיפור של גבורה מעל לכל דימיון.
על המדים האלה,לא פחות ולא יותר,נענדו אותן הסיכות כמו שהיו לאבא שלי.
היחידה של אבא.בלי שרציתי,בלי שתיארתי לעצמי,במקריות אדירה.
אבל מסתבר,ששומדבר לא מקרי בחיים.
וכמו שביחידה הקודמת התגלה לי כמה וכמה דברים על מה שידעתי מהבית,עכשיו החיבור והרגשת השייכות באו נטו מאבא.
או כמו שאבא אמר,שבוע שעבר,כשחזרתי עם אותה הכומתה,השונה,כמו שהייתה לו
"אפילו שלא התכוונתי,שלא רציתי,זה בא מהדלת האחורית,בכל זאת!".
ובהמשך,נגמרת האזכרה.עשר שנים זה לא סתם.אמיר נהרג בן 20.היום כבר כולם נושקים ל-30,31.
כל החברים שלו כבר נשואים,באו זוגות זוגות,נשים עם בטן מתעגלת של הריון,גברים שקמטי הזמן מתחילים לצוץ בהם. אנשים.לא נערים שהפכו לחיילים לא ממזמן.
ואני נידהמתי.מסתכלת על הקבוצה הגדולה שלנו,של החיילים בני-זמנם,וחושבת על אותה החבורה בבגדים אזרחיים,שעומדת מולנו,קרוב יותר לקבר,ומנסה לחזור אחורה,עשר שנים לפני.
הם היו אותו הדבר בדיוק.
ועצב גדול מילא אותי,וביחד עם הקטע שנקרא שם,שנכתב לפני עשר שנים ע"י החברים שלו,פשוט לא יכלתי לעצור את עצמי.האירוניה שיחקה כאן תפקיד מפתח,ועשתה את שלה.
עלו לי דמעות בעיניים.מזל שהיו לי משקפי שמש שלא יראו את זה.
כי חיילים,ובפרט חיילי היחידה שלנו,לא בוכים אף פעם.
ובהמשך הערב,חוזרת הבייתה,מגלה שהמדחום עומד על 38 מעלות,לא פחות ולא יותר,ובחצות הלילה גיל סחב אותי למדורה שהחבר'ה שלו אירגנו,והיה כיף מאוד,והצטיידתי ב"ארגז" אקמול,שדי עזר,והחום ירד,מה שלא הפריע לי לישון בסביבות ה-24 שעות האחרונות כמעט כל הזמן.
אבל עכשיו אני מרגישה טוב,ומחר יום חדש ומלא בנסיעות,ועוד שבוע בבסיס,כבר שלישי במספר,
וחיים אחרים עכשיו,שונים לחלוטין ממה שהיו ומה שחשבתי אולי.
וכולי תקווה,שאולי הפעם,בסיבוב הזה,יהיה לי קצת טוב.
רק קצת,זה הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
