פתאום קשה לי לכתוב.
אז רק אנסה לתמצת הפעם את הלך הרוח של הדברים כפי שהם כיום.
גם מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לזכור משהו מהתקופה הזו, כפי שהיא עכשיו.
שבויים
ב-16.10.1986, כשהייתי בת פחות מארבעה חודשים,רון ארד נפל בשבי.
ביומולדת 20 שלי, ב-25.6.06 חטפו את גלעד שליט.
שלושה שבועות לאחר מכן שהיתי כעשרה קילומטר לערך ממקום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
הייתי שם כשהתחילו לירות. הייתי שם כששמעו את הפצצות מתפוצצות. את הפגיעה עצמה.
הייתי חיילת בגבול הצפון עם מעורבות רגשית עמוקה בסיפור.
שנתיים אחרי,
ואני חיילת מילואים עם מעורבות רגשית גדולה לגבי החיילים הללו.
חוגגת יומולדת 22 עם משאלה אחת בלב- "ושבו בנים לגבולם", עם הרגשה גדולה של תכונה שהולכת ומגיעה.
ולא התבדיתי.
המהלכים המדיניים אומרים שהעסקאות נרקמות. ואני, עד שלא אראה ואחווה במו עיני את ההקלה הזו, של קבלת השבויים חזרה, לא משנה באיזו הצורה, אמשיך לשאת אותם איתי לכל מקום ולא לשכוח.
כי איך אפשר להיות אדיש לנושא כאוב שכזה??
יומולדת
גיל 22, גיל לא פשוט בכלל. גיל של הרבה החלטות גורליות והרות-גורל או איך שלא תקראו לזה.
הרבה דלתות נפתחות ונסגרות כל רגע בתקופת החיים הזו. ואני לאט לאט מרגישה שאני מפלסת לעצמי את הדרך.
אז אני בת 22, אחרי טיול כיפי בחו"ל, עם רצון עז להמשיך ולהתפתח. מרגישה קצת מוזר.
אני יודעת שאני יפה, לשמחתי שרדתי את הצבא בצורה מיטבית וכרגע אני נראית בת בערך 18.
רק לשמור על זה. לעשות הרבה ספורט, לאכול בריא ולא שטויות.
לצחוק הרבה ולהיות עם חברים ואנשים שעושים לי טוב על הלב. שתורמים לי ואני להם חזרה.
אהובים שכאלה.
חגיגות
סושי בתל אביב עם חברה טובה וידיד טוב, שני לוחמים שידעתי מעל לכל ספק שגם אם לא נפגשו בעבר הם יסתדרו מצוין. כאלה מתוקים. ממש נהניתי איתם ואפילו היה מצחיק. התמונות הטובות- לפייסבוק. הרעות- לגניזה :)
וביום חמישי על האש אצלי בבית. מתכנסים לאחר אלפי דיבורים הלכה למעשה בערך כ-13 איש. האוכל הספיק,כמות הבירה התאימה בול ובעיקר אני מאוד התרגשתי שכולם אצלי בבית בערך בפעם הראשונה. אסופה כזו של אנשים שבכל זאת תיפקדה כיחידה אחת והסתדרה. היה מגניב!
חגיגת יומולדת כפולה.
לימודים
אחרי ההברזה הכה-ילדותית מהבגרות במתמטיקה וכל הניסיון הכושל הזה של ללמוד לבד,
החלטתי על כיוון אחר- מכינה להנדסה בבאר שבע!
אז- בראשון לספטמבר אני עוברת בשעה טובה למקום שממנו הכל התחיל, חוזרת בעצם לכתובת שבה נולדתי (אירוני משהו,לא?) שכיום סבא וסבתא שלי גרים בה וכנראה שאגור אצלם ביחידת דיור בחצר. טוב,לפחות זה :)
וכמו ילדה גדולה הלכתי ומילאתי את כל הטפסים ולא פסחתי אף על אחד. והדרמתי ברכבת כדי להגיש את הטפסים עד תום. משעשע משהו, אני אפילו זוכרת איפה ממוקמים המשרדים אף שמעולם לא ביקרתי בהם.
ולחשוב שהכחשתי תמיד את היותי באר שבעית היכן שהוא :)
עבודה
עזבתי את צומת ספרים אחרי שבעה חודשים. קצת מתגעגעת אך החופש עשה רק טוב.
כרגע אני אורזת בשצף קצף (כלומר,מתחילה עכשיו) עם רשימות ענק שנשלחו לי בשעה טובה מ"קמפ קימאמה" שבו אני מתחילה להדריך ביום חמישי הקרוב.
15 חולצות, 12 זוגות מכנסיים קצרים....
כמות כזו לא לקחתי איתי לארה"ב, שם כיבסתי לפחות פעם בשבוע (תודות לכמות היחסית גדולה של בגדים שהבאתי!).
הרגשה מוזרה במעט, לקחת כל כך הרבה איתי לזמן כה קצר. אבל כנראה שזמן לכבס לא יהיה. אבל לא נורא.
בשביל מה יש את אמא'לה כה-קרוב ולא במרחק אלפי מיילים :)
אהבה
על ר' דיברתי ברמזים כה רבים במהלך החודשים האחרונים. הסיפור הלך והתפתח במקטעים שונים במשך קרוב לשנה וחצי. יחסי קרבה-דחיה שמעולם לא מומשו, עד שאני לקחתי אותם צעד אחד קדימה.
וכנראה שכדרכם של חלומות בהקיץ- הוא היה צריך להישאר ככזה. התאכזבתי במה (שלא) מצאתי בו.
אך כנראה שהכל לטובה. למודת קרבות לאחר הקשר הזה אני מרימה את ראשי בגאון וממשיכה הלאה.
עם מסקנה אחת ברורה- אני זו אני. אני מודעת היטב לבחורה שאני היא. ולא זקוקה לאף חיזוק או "ליפט אפ" כלשהו מטייס פלצן ומתנשא ובעיקר חסר כל אינטליגנציה רגשית כמוהו.
ייזכר לדיראון משפט אחד משעשע במיוחד שהוא אמר לי, ואני רצתי לעשות ממנו מטעמים:
"ללא אינטלקטואל חיובי לא יכולה להיווצר ריאקציה. וככזו- גם לא יהיה רגש"
(בונקר אנושי מנסה להסביר תהליך מורכב של התחברות שני אנשים במילים פלצניות) 
טוב, אני חוזרת לארוז.
ובינתיים מסדרת את שלל הקניות שהספקתי בשבוע האחרון.
שמישהו יחזיר לי את האיפוק שאיפיין אותי בשנה האחרונה,בבקשה!
(פקצה שלוחת רסן בכל מה שקשור במבצעי סוף העונה בחנויות הבגדים השונות. אז מה אם היא באמת צריכה את הבגדים הללו??)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
