אחרי שקצת בכיתי, קצת עישנתי וקצת דיברתי, החלטתי שפעם אחת מותר לי לנצל את מה שהצבא נותן לי. פיליפ אמר שאני אלך לנוח עד הערב, אז הלכתי. לא ידעתי ממש לאן, אבל בלי לחשוב יותר מדי מצאתי את עצמי יושב עם משקפי שמש וגיטרה ברחבת המגורים, ומנגן לעצמי את אותם התווים שאני תמיד מנגן כשלא עולה לי כלום לראש. דווקא אז אנשים התחילו לעבור, הערות של חצי צחוק, חצי זלזול וחצי חוסר הבנה לא פגעו בי יותר מדי, הן לא אמורות.

הרי הם לא יודעים שיוסי מת. הם רק יודעים שבזמן שהם סוחבים דברים ואחרים עובדים על תרגיל, אני יושב ומנגן ושיזדיין העולם.

ללוויה שלך בקושי הספקתי להגיע. כמו מטומטם לקחתי אוטובוס במקום לחפש טוב יותר מונית באזור. לקח לו שעה, והגעתי ממש קצת לפני סוף ההספדים. גם שם עדיין לא נפל לי האסימון. אני חושב שאפילו הייתה פעם אחת שהסתכלתי על הילדים וראיתי אותך לידם.

אני לא מצליח להבין, מה זה אומר שאתה מת? איך זה יכול בכלל להיות שאתה לא בחיים, שסתם ככה הלב שלך הפסיק לעבוד ועכשיו יש שני יתומים ואלמנה, ואחות בלי אח, ואמא שכולה, ומשפחה מתגעגעת וחברים שכל מה שנשאר להם זה סיפורים על טיולים ועל מילואים ועל בחורות שוות בחלק של המעשנים במטוס.

אני חושב שזה היה הסופ"ש הכי קשה שהיה לי מאז הגיוס, אם לא מאז ומעולם. מצאתי את עצמי מת לברוח, כי כבר הייתי חנוק. חנוק מהישיבה בסלון עם כל מי שמגיע, חנוק מחוסר היכולת לעשות משהו מועיל, חנוק מהמבט של אמא וסבתא, חנוק מהתמונה שלך והנר, חנוק מחוסר ההבנה שלי. מהאסימון הזה שתקוע בגרון ופשוט לא רוצה ליפול.

איכשהו, לא כתבתי. לא כתבתי כבר המון זמן, לא כאן, ולא בכלל. ולא ניגנתי, ולא יצרתי. את הכל אני משקיע באיזה קורס טיפשי, כדי להיות קצין. מכרתי את הנשמה בשביל ארון. כנראה שזה באמת סוג של ברית עם השטן.

מדי פעם אני מציץ כאן ורואה שבודדים נכנסים לכאן עדיין. תמיד מעניין אותי מי אלה. מי האנשים שעדיין מקווים לראות שכתבתי כאן משהו חדש, וכל פעם מתאכזבים.

אולי עכשיו, אני אחזור לכתוב. פתאום עכשיו, אחרי כמה פסקאות טובות, אני נזכר כמה קל לי לשבת מול המסך הזה, ולשפוך מילים למקלדת. זה הרבה יותר קל ממה שזכרתי את זה. אולי נמשיך עם זה גם בשבוע הבא.