אני אהיה במקום טוב יותר. פיזית, ומנטלית.

אני אהיה בזמן טוב יותר.

אני ארגיש הרבה יותר טוב, יהיה לי כיף.

אני לא אהיה לבד, אני אהיה עם חברים.

האוזניים שלי יכאבו, אבל זה לא יהיה אכפת לי בכלל.

הראש שלי כבר ישכח לגמרי מהמתכונת שעשיתי רק לפני כמה שעות, למרות שהלך לי בה גרוע.

עוד 24 שעות, אני אעשה את מה שאני הכי אוהב לעשות. אני אהנה מכל שניה.

אני אנתב את כל האיכס שיש לי עכשיו בפנים מהשבוע הזה לדברים חיוביים, ואוציא אותם דרך האצבעות. את כל התסכול והעצבים, אני אהפוך לרגש שיוצא החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר. אני ארוקן את עצמי, ואקלוט כל טיפה של חיוביות שתעזור לי לקראת היומיים הבאים, שבהם אני אתכונן למתמטיקה. אני אשאב את הכוחות להמשיך עוד, ולא להכנע עכשיו, מהמוזיקה. מהידיעה שאחרי שזה נגמר, אני יכול לעסוק במשך חודשיים וחצי רק במה שאני אוהב.

אבל לפני שיעברו 24 השעות האלה, אני צריך למצוא את הכוחות לעכשיו. הכוחות הפיזיים, של יד ימין והעיניים. הכוחות הנפשיים, כוח הרצון להמשיך ולא להפסיק, ולא לדלג על שום טיפה של חומר. הכוח לקלוט ולהבין הכל, ולחזור על זה שוב ושוב, ולא לשבת מול המחשב ולכתוב פוסטים בבלוג.

נשבר לי. פשוט נשבר לי מזה. שיגמר כבר.