אומרים שבטחון עצמי זה ללכת ברחוב ולעשות שטויות, בלי לחשוב מה אנשים יחשבו או יגידו. אומרים גם שבטחון עצמי זה ללכת למישהי בפאב, שיושבת עם כל החברים והחברות שלה, ולבקש ממנה מספר טלפון. אומרים שבטחון עצמי זה להסתובב עם חזה מתוח ולשדר שאני מלך העולם.

את אף אחד מהם אני לא עושה.

אבל יש לי בטחון עצמי. כי בטחון עצמי, זה לעלות לבמה ולדעת שאני יכול לנגן כל תו ותו גם מתוך שינה או על סמים. ובטחון עצמי, זה לעשות בצבא יום-יום את מה שאני עושה בידיעה שאני עושה את זה טוב, אפילו יותר מטוב, מצויין. ובטחון עצמי זה להיות פתוח עם הסביבה, לא לפחד להסתובב בלי מסכות ולספר לכולם מי ומה אני. כי אני בטוח בעצמי, אני בטוח שאני, על כל מה שאני ועל כל מה שאני מייצג, זה דבר חיובי. זה משהו מיוחד, ואין עוד כמוני.

לפני קצת יותר משנה כתבתי משהו דומה, ומעיין הגיבה לי שהיא מריחה בטחון עצמי. אני? בטחון עצמי?! לא יכול להיות... הביישן ההוא, זה שמפחד לפתוח את הפה, שלא מתחיל עם בחורות, שמצטנע, שכותב בבלוג שלו על כמה רע לו, זה מישהו עם בטחון עצמי?

כנראה שכן.

קיבלתי תגובות, ופידבקים, ו"אתה כותב מדהים", ודווקא אז הפסקתי. כי הבנתי שאני לא צריך יותר, אני לא צריך לכתוב בשביל לקבל פידבקים, כי אני יודע שאני כותב מדהים. ואני לא צריך לנגן כל ערב עם חברים כדי להרשים עם הגיטרה, כי אני יודע שבהרעדת מיתר אני יכול לרגש. ואני לא צריך לחפש בכוח שיחות נפש של "אתה בנאדם כל כך מיוחד" ועוד אלפי מחמאות שנובעות מרחמים, כי אני יודע שאני מיוחד.