עדי בעולם

ביום חמישי בערב הייתי במסיבת הפורים שלה. אני יכולה בוודאות להצהיר שזו מסיבת הפורים הכי שווה שהייתי בה. הופעתי בתור תלמידה יפנית, כי מאז שראיתי "בבל" (המעולה) מתחשק לי להתלבש ככה. יצאתי קצת פחות מחופשת ממה שהתכוונתי, בטח לא מגניבה כמו חבצלת (שלגיה), פוסיקט (נו, האישה הזו מהסידרה החללית המצוירת שאני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לה), מזגנים (מלאך), הצ'יף (ובכן, צ'יף), קטמן (חתול כמובן) וקוקסטה (נערת דיסקו). דויד התלבש כדויד, ולידו עמד הרב השובב, שהייתי בטוחה שזה בלוגר שהתחפש לחרדי, ועוד ציינתי לעצמי לטובה את ההשקעה שלו בלהשיג ציציות ואיך שהזקן ממש לא נראה מודבק. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות, שאכן, הזקן לא מודבק - הוא התגלה כרב השובב והנחמד. וחוץ מזה גיליתי ש-eln גר ממש לידי, אז חלקנו מונית הביתה.

אחרי המסיבה עוד הצטרפתי לבני דודיי באיזה בר. מתברר שאם מגיעים לבר בתלבושת שכוללת מיני ממש קצר ונעלי עקב מתחילים איתך הרבה יותר אנשים מאשר אם אני מגיעה עם הג'ינס הרגיל שלי. איזו הפתעה.

ולמחרת נסענו לעפולה למסיבת יום ההולדת ה-80 של סבא. ההורים שלי ועוז וקרן הקדימו לנסוע בבוקר, ואילו אחינו הקטן ואני אספנו את סבתא שעה אחריהם ויצאנו לדרך. אי שם לפני ואדי ערה הפסקנו לקלוט גלגלצ או כל תחנה שמשדרת מוזיקה שאינה בערבית, ולכן חיפשנו דיסק לשים במערכת. כיוון שעוז וקרן השתמשו אחרונים במכונית הזו, מצאנו רק קופסה ובה ארבעה דיסקים, וציור של הדלאי למה על אריזתה.

אחינו הקטן ואני התאכזבנו קלות, כי נטייתו של עוז לרוחניות לא דבקה בנו בכלל, אבל עשר שניות נוספות של מוזיקה ערבית תוצרת התחנה הפיראטית של הכפר מוצמוץ שיכנעו אותנו שעדיפים פעמוני רוח ומוזיקת פנג שווי על פני צלילים ערבים כועסים. וככה הצלחנו להתאכזב פעם שנייה, כי מילא אם היה בדיסקים האלה מוזיקה, אבל לא, ארבעה דיסקים ובהם הדלאי למה מדבר על משנתו, ומשלב מדי פעם איזה אוממממ מרגיע. אחינו הקטן ואני השקטנו את המערכת וסיכמנו לעצמנו לעולם לא לתת לעוז להיות אחראי על הבידור בכל אירוע שנעשה.

במסעדה בעפולה מצאנו את כל המשפחה המורחבת, שזה אומר כל מי שבארץ, שזה אומר סבא וסבתא, אנחנו, הדוד שהגיע במיוחד מל.א., וגם אחותו של סבא ובעלה, גיסתו של סבא, והילדים שלהם (בני דודים של אבא) והילדים שלהם (בני דודים שניים שלנו). ביחד מילאנו שולחן לעשרים ומשהו איש. לא פלא שהחתונות של המשפחה שלי קטנות.

פרס התירוץ המקורי:

"היינו בבית הכנסת לשמוע את הקראת המגילה"

(בן הדוד חובב השרצים מגיע באיחור של שעה)

הרגע הכי מפתיע:

אחותו של סבא נושאת לו ברכה ובתוך כך חושפת את כינוי הילדות שלו. הנכדים על סף עילפון.

הרגע הכי שואו ביז:

אחינו הקטן ואני פוצחים בביצוע קולני של "דה שופ שופ סונג" (נו, שיר הנושא של "בתולות הים" בביצוע שר) באוטו בדרך חזרה. סבתא חוטפת הלם. (וסבתא בתגובה מאוחרת באימייל* ששלחה לי: "נהניתי מהקונצרט שאת ואחיך ערכתם כשנסענו על כביש שש. זה היה מגניב**. מסתבר שאפשר גם לצעוק שיר. זה היה נחמד").

*כן, סבתא שולחת מיילים.

** כן, סבתא אומרת מגניב.

המתנה הכי מגניבה:

ההורים שלי ואחיו של אבא קנו לסבא מחשב. בקרוב גם הסבא והסבתא השניים ישלחו לי מיילים.

מראות שאפשר לראות בעבודה רק בפורים:

וזו אני, בתלבושת התלמידה היפנית שלי, כולל חותלות המנגה, שאף אחד לא הבין.

וזו הגר, שנזפה בי שאני מצלמת אותה מאחורה, כי היא מצטלמת חזיתית גם אם זה לבלוג. סחתין על האומץ.

(צר לי שלא בפוקוס, אני פשוט שונאת לצלם עם פלש).

ואני מתה על פורים.