עדי בעולם

זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

כדי לא להשתעמם הלכנו כל יום לחוף אחר. את היום הראשון העברנו בנמל, כי זה תענוג להסתובב בנמל כשהוא ריק מאנשים. משם הלכנו לחוף מציצים והעברנו שעתיים בלי להרגיש.

ביום השני הלכנו למרכז תל אביב, להגיד שלום למקומות שפעם היו חלק מחיי היומיום שלנו, ומשם לחוף גורדון.

ביום השלישי הלכנו לסידורי בנק ולהסתובב בשכונה הישנה שלנו. קינחנו את היום בחוף תל ברוך.

ביום הרביעי החלטנו לנסוע לחופים אהובים מחוץ לתל אביב ונסענו לחוף בית ינאי. צפיתי באופנוען ובילדים נכנסים ביחד למים שלושה צעדים, ואז צפיתי בהם הולכים אחורה ויוצאים מהמים באותה מהירות שנכנסו. מתברר שהם צעדו אל תוך המים, התבוננו הצידה וראו מדוזה צפה לידם. ואז הביטו לצד השני וראו עוד מדוזה. ואז הסתכלו קדימה וראו שלוש מדוזות. בקיצור, המדוזות פה.

ביום החמישי קבענו עם בן דודי עודד ומשפחתו בחוף מכמורת. כלומר בחוף ליד מכמורת בשם החוף של כושי. זה ממש קרוב לבית ינאי ובאמת גם שם הייתה מדוזה, אבל עודד קבע שהיא מתה ואף הרים אותה בכיף. בעע.

ביום השישי לא היינו בים אלא הלכנו במקום זה לחנוכת בית אצל דוד שלי, בהשתתפות כל בני דודיי האהובים. היה מצחיק והיה בראנץ'. יותר טוב מזה לא יכול להיות. ומשם נסענו לקרובי משפחה של האופנוען וגם שם היה מהמם.

ביום השביעי היה לנו רק חצי יום והכל היה אביך ומגעיל והחלטנו לא לנסוע לים. במקום זה נסענו לסידורים וזה היה בקניון במערב ראשון, באמצע חופש פורים, מלא בעגלות, ילדים, ערסים ולקינוח אוהל של נ נח נחמ נחמן שעשה שם עוד יותר רעש מהילדים והזמין את כולם להקראת מגילה בעוד רבע שעה - מוזיקה מזרחית - הקראת מגילה בעוד עשר דקות - מוזיקה חסידית - הקראת מגילה בעוד חמש דקות - אווה אווה אווה אווה איי-יא-יא-יאי. זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל להצטער פחות על שאנחנו נוסעים באותו יום.

בנוסף בעוד כל בוקר אבא שלי הכין לנו ארוחת בוקר כולל סלטים בצד והתרגלנו ממש מהר (האופנוען ביום הרביעי: הממ, מה אני אבחר היום, את הטוסט פיצה הזה שאבא שלך עושה או לחם קלוי עם טחינה, אני ממש מתלבט), ובעוד בכל ערב אמא שלי הכינה אוכל ועוד השקיעה מחשבה במה הילדים יאכלו, את הצהריים אכלנו בחוץ. מהר מאוד קלטנו שממש יקר בארץ, ואין סיכוי שנוכל להרשות לעצמנו להביא אותה בארוחות צהריים מפוארות ועוד יישארו לנו פורינטים לכלכלת הבית בשאר החודש. אז החלטנו שנאכל כל יום

משהו אותנטי

אין בהונגריה

זול

בקיצור, החלטנו שנאכל כל יום חומוס. ובאמת, ביום הראשון אכלנו חומוס והתעלפנו כמה זה טעים. כבר שכחתי מה זה טעם אמיתי של חומוס והתרגלתי לעיסה המעפנה שמגישים בבודפשט. הילדים התלהבו גם כן מהפיתה הרכה ומהחומוס.

ביום השני אכלנו במשוואשה, החומוס האהוב עליי בעיר.

הדובוש לא רצה לאכול יום שני ברציפות חומוס והגומבוץ דירבן אותו ב"אתה חייב לאכול, זה מה שאוכלים בישראל".

ביום השלישי תיכננו לאכול בביתא קפה ברמת אביב, שהיה בית הקפה הקבוע שלי פעם. אלא שהגענו לשם וגילינו שפתחו חומוס לידו. מפה לשם, חומוס פעם שלישית בשלושה ימים.

מומלץ.

היה טעים ויש להם מילוי חוזר לצלחת כלול במחיר, ויש פיתות מקמח מלא. הילדים סירבו לגעת בחומוס, כי בכל זאת, יש גבול כמה חומוס הם יכולים לאכול, אבל יש שם כל מיני דברים טעימים כמו פלאפל, קובה וכיסן חומוס טעים כזה וכולנו הסתדרנו. כמו כן, רימונדה. יאמי יאמי.

ביום שפגשנו את בן דודי עודד במכמורת כולנו אכלנו במסעדה במקום. אכלנו חריימה וקוסקוס ומתברר שמה שאני מכינה בבית וקוראת לזה קוסקוס זה לא קוסקוס. או לפחות, יש לזה טעם לגמרי אחר. וזה של המסעדה יותר טעים.

מפגשים עם חברים: לא הספקתי לפגוש את כולם אבל כן זכיתי לאכול ארוחת ערב עם שירה (דנה הבריזה ואנחנו עוד נדבר על זה). ומפגש משולש עם חברותיי איריס, שני וגילה.

אוכלת אוכל טעים כמו שיודעים להכין רק בישראל, עם שירה. כמו כן, הידעתם שיש מקום בשם יהוד ויש שם אפילו מסעדה?

ביום של חוף בית ינאי חתכנו משם לבית של חברתי חגית, והיא איפרה את הדובוש לפורים והילדים קפצו בטרמפולינה ושיחקו עם הכלב שלהם וכולנו אכלנו ארוחת ערב אצלה בבית. מהמם.

כמו כן, מפגש עם חברות שלא היכרתי לפני. רגע, אני צריכה להסביר: אני חברה בקבוצת ספרים מהממת בפייס, ואיכשהו יצא לי להתכתב נמרצות עם יעל האדמינית, וכשהזמנו כרטיסים לארץ היה ברור שזה יכלול מפגש עם משתתפות מקבוצת הספרים. הערב נקבע חודשיים מראש (!!) אצל יעל, שנידבה את ביתה, ואז הכירה ביני לבין שורת המשתתפות והתברר שאחת מהן, גילי, מנדבת את עצמה ואת רכבה ועשתה שרשור טרמפים שכלל איסוף ארבע בנות שונות, הראשונה במודיעין והרביעית בתל אביב פלוס עוד שני מקומות באמצע, ואז הגעה אל היעד אי שם בהרצליה.

לא היכרתי אף אחת מהן לפני, אז כשהן אספו אותי האופנוען יצא איתי החוצה כדי לוודא שאכן מדובר באמת בגילי, הלה, רותם ואלה, ולא, נאמר, במחמוד ואוסמה ואני זוכה בטרמפ ישירות לג'נין. יצא שזה באמת היה טרמפ להרצליה. היה ערב מעולה אצל יעל ודיברנו על ספרים, באפי, טלוויזיה, עוגיות, ילדים ובאפי. והתברר שכמה מהן הן ותיקות ישראבלוג וזה היה ממש מצחיק. מעכשיו ערב כזה בכל פעם שאני באה.

בערב אחר יצאנו להנות מקצת תרבות. סוג של. אחרי כמעט שנתיים רצופות בהונגריה עם גיחות לאוסטריה שזה לא נחשב, ממש צמאתי לאיזשהו מופע בשפה שאני מבינה. כיוון שהאופנוען חובב של אדיר מילר החלטתי להזמין כרטיסים להופעה שלו. גיליתי שיש לו הופעה בנס ציונה בדיוק בשבוע שנהיה, שזה ממש מושלם כי נס ציונה היא העיר שבה גדלתי וסיימתי בה תיכון, וזה מן סגירת מעגל שכזו. ואז ניסיתי להזמין כרטיסים והתברר שאין. חודשיים מראש. מי אתם, האנשים שמזמינים כרטיסים להופעה יותר מחודשיים מראש??

התבאסתי וסיפרתי לאמא שלי. אחרי יומיים היא התקשרה לבשר לי שהיא השיגה לי כרטיסים. אין מילים, פשוט אין.

ולא רק זה, בערב של ההופעה הלכנו כולנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא גן סיפור. זה היה סופר ידידותי לילדים, היה אוכל טעים במנות נדיבות, ומשם האופנוען ואני נסענו ישירות להופעה ואילו ההורים שלי לקחו את הילדים הביתה והכניסו אותם למיטות. יותר טוב ממלון חמישה כוכבים באוסטריה.

אז אנחנו נסענו לנס ציונה ושמתי ווייז כדי להגיע למרכז התרבות של נס ציונה שלא היה לי מושג איפה הוא, ולא הרמתי עיניים מהווייז, ורק כשזה הכריז "הגעתם ליעד" הרמתי את העיניים וקלטתי שזה מה שכונה בילדותי "מרכז פוזלנס" וחצי ממופעי התיכון שלי היו שם, פלוס זה צמוד לקניון שאליו הברזתי מהמון שיעורים ביחד עם חגית, פלוס זה צמוד לסופרמרקט שעשיתי בו מאה פעמים לפחות קניות. טוב ששמתי ווייז.

אקיצר, אדיר מילר. הוא מצחיק. הוא בול בשבילנו בעצם - כל ההופעה שלו היא על זוגיות ועל הורות לילדים קטנים ומה שזה עושה לזוגיות. כמו שאמר האופנוען: אני יכולתי לכתוב לו את ההופעה, חצי ממה שהוא דיבר עליו קרה לנו.

צחקנו שעה וחצי בלי להפסיק. מעולה. 

עוד כמה דברים שקרו בישראל:

היינו בקניון רמת אביב, נכנסתי לחנות נעליים וכשיצאתי ממנה גיליתי את האופנוען והילדים בצד של השני של הקניון. הלכתי במרץ לקראתם תוך שאני מנופפת אליהם ולא מסתכלת לאן אני הולכת. ואז חטפתי זבנג מטורף וראיתי שחור עם כוכבים לרגע. וכשהתאוששתי קצת קלטתי שהתנגשתי באישה. התברר שגם היא הלכה במרץ ולא הסתכלה לאן היא הולכת, ושתינו פרצנו ברצף התנצלויות מגוחך:

"אני מצטערת!"

"לא, אני מצטערת!"

"את בסדר? שבי"

"לא, את בסדר? אני אביא לך מים!"

וכו. יצא שהמצח שלה נתקע  בלחי שלי. זה כאב בטירוף. היה ברור שזה ישאיר סימן כחול. באמצע הפרצוף.

הסימן הכחול אכן הופיע, בול מתחת לעין.

האופנוען: שיט, את נראית כמו אישה מוכה. עכשיו כולם יחשבו שאני מרביץ לך

אני: מה פתאום, למה שמישהו יחשוב ככה?

יומיים אחרי:

אבא שלי: מה זה הסימן הכחול הזה על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

~האופנוען נחנק באמצע הביס מהטוסט~

אבא שלי: למה רק בצד אחד?

אחינו הקטן: מה זה הסימן הכחול על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

אחינו הקטן: רק עכשיו??

בני דודים שלי: מה זה הסימן הכחול על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

בן דודי מהגליל: מבין אותו

אפרופו אחינו הקטן, אז הוא היה דוד למופת והקפיד לבוא לשחק עם הילדים. בין היתר, הגומבוץ הראה לו איך הוא עושה קסם ומעלים שקל, ואז מוציא את השקל מהאוזן של אחינו הקטן. הדובוש רצה גם. אממה, משהו בקסם התפקשש והשקל באמת נעלם, אי שם בקפלי הספה. למחרת נפגשנו איתו שוב והדובוש ביקש מאחינו הקטן את השקל שלו בחזרה, כי הוא נעלם באוזן שלו.. לך תתווכח עם זה. אחינו הקטן נאלץ "להחזיר" לו 

ועוד דברים שקרו:

אנחנו הולכים בצהרי היום מקניון רמת אביב על ברודצקי לכיוון המרכז המסחרי. משמאלנו, מעבר לכביש, בניין גדול עם כמה כניסות. בתדהמה אנחנו מבחינים באדם שמטפס על הקיר ומנסה לפתוח סורגים על החלון שם. זה היה כל כך בוטה ולאור יום, שהתקשינו להאמין שאנחנו רואים פורץ, כי אז הוא היה מנסה לעשות את זה קצת יותר נסתר ולא מול רחוב הומה, לא? אבל אחרי כמה דקות, כשהוא הצליח לשבור את הסורגים ולהיכנס, וכשגילינו שיש לו חבר שעומד מתחת בקומת הקרקע ומכוון אותו מאיפה אפשר להיכנס, קלטנו שזה כנראה לא אזרח טוב שמנסה לחלץ איזה קשיש תקוע בדירה. מה עוד שבינתיים הופיעו עוד שני בחורים והם הסתובבו בכל הכניסות של הבניין ונכנסו לחצר האחורית ולא הבנו מה קורה שם.

העניין הוא, שמלא אנשים ראו את זה ואף אחד לא הניד עפעף. וכאילו, זה לא נראה לכם הגיוני שאם זה היה פורץ אז מישהו היה מתקשר למשטרה?

אז אני התקשרתי למשטרה. הסברתי מה ראיתי ואמרתי שאני לא בטוחה שזה פורץ, אבל נראה לי ראוי שהמשטרה תבדוק את זה.

תוך חמש דקות היו שם שלוש ניידות. התברר שזה באמת פורץ. או כנופיית פורצים. עצרו אותם.

זה עלה לי בעיכוב קל באותו יום לצורך מסירת עדות, ובנוסף נאלצתי לחזור לתחנת המשטרה יום למחרת כדי לחדד את העדות. ואז יום אחרי הם התקשרו שוב כדי לשאול אותי אם מתחשק לי לבטל את התוכניות שלי ולחזור שוב לתחנת המשטרה כדי להתעמת עם הפורץ. סליחה?? לא מספיק שתפסתם אותו בזירה? אני מקווה שהם הצליחו בכל זאת להכניס אותם לכלא.

ולמרות הטרטור - זה נראה לי משהו חשוב לעשות. אנשים, אם היו פורצים לדירה שלכם לא הייתם רוצים שמישהו יקרא למשטרה? אז למה כל האנשים שראו את זה המשיכו הלאה?

עוד משהו קטן - כשגרנו בישראל נהגתי לנסוע הרבה באמצע היום. זה היה תענוג - 11 בבוקר והכבישים פתוחים. גם בביקור הזה הקפדנו לנסוע בשעות שאינן פקקים. או כך חשבנו. מתברר שאין שעה שאין בה פקקים. עמדנו בכביש גם ב-11 בבוקר, גם בשתיים בצהריים, גם בתשע בערב. אם הממשלה לא תתעשת, תצמיח תחבורה ציבורית יעילה וזולה ותגביל מכירת רכבים חדשים, יהיה בלתי נסבל.

לצורך השוואה, יומיים אחרי שחזרנו מהארץ נסענו לוינה. כלומר, אתמול. מווינה יצאנו בחזרה לכיוון בודפשט קצת אחרי חמש בערב. לכל הדעות - שעת פקקים מטורפת, בול השעה שכולם נוסעים מהעבודה הביתה. אממה, היינו במרכז העיר, ויצאנו אל הכביש המהיר, ולא היה שמץ פקק. נאדה, מכונית או שתיים בכל רמזור. בתוך חמש דקות היינו על ה"איילון" שלהם. וכאילו, בארץ לקח לנו להגיע מחוף גורדון לאיילון 45 דקות. ווט דה פאק? (אל תגידו לי חפירות לרכבת, גם באיילון עצמו כולם לא זזו).

אז כיוון שהיינו בווינה אתמול, אני אסיים את הפוסט על ישראל בשתי המלצות לווינה, כי ככה זה כשקוראים לעצמכם "בעולם".

ראשית, פארק פתוח שהוא בעצם לונה פארק. הכניסה חופשית ומשלמים פר מתקן. מומלץ בעיקר אם אתם עם ילדים.

שנית, מסעדה בת 150 שנה, שוכנת בחצי מרתף עשוי עץ עתיק ומגישה אוכל אוסטרי מסורתי ובירה. המחירים אוסטרים, אבל יש הצעת לאנץ' במחיר משתלם מאוד. 

אוף וידרזיין ושלום

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו - שיט איזה ביטוי של זקנים - פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

אמרה מרים - אה, זה ים.

היה הרבה ים בביקור הזה. החלטנו שעושים דברים שאין בהונגריה. ואין בהונגריה ים.

("הבטחתם ים", רטנו הילדים כשגילו שאין גישה למים).

אז אומנם נחסך ממני הצורך להתרוצץ כדי לפגוש את כל בני הדודים מצד אמא, ובאמת פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים והיה תענוג, אבל לעומת זאת כמעט לא פגשתי אף אחד אחר, איכשהו לא הסתדר להכניס למירוץ הזה של כמה ימים בארץ שמתוכם הסופ"ש הוא בצפון לצורך מסיבת יום ההולדת, פגישות עם עוד אנשים. אז הייתי בארץ, ולא היו לי כמעט פגישות חברתיות או עם עודד, בן דודי מצד אבא, שלא יצא לנו לפגוש אותו בכלל. שתבינו, את אחינו הקטן פגשנו רק פעם אחת, שזה שערורייה בתכל'ס.

אבל מה כן היה?

הייתה ארוחת בוקר אחת עם שלוש חברות טובות, בתל אביב.

זו בכלל המנה של איריס. כי אני, ברגע של נוסטלגיה, התבלעה עליי דעתי ולקחתי בורקס. כן, בדלאל בנווה צדק, כשיכולתי לשלם שליש בבורקס עמיקם. לא, אין לי הסבר.

והיה זמן איכות של הילדים עם סבתא שלהם, ששמרה עליהם כשהאופנוען ואני עשינו סידורי בנק חשובים. וחזרנו וגילינו שהילדים עשו עם סבתא ואז גם אכלו המון כדורי שוקולד. אבל היי,

what happens at grandma's stays at grandma's

וחוץ מזה נראה לכם שאני אתלונן, שמרו לי על הילדים...

והיו ארוחות בוקר פשוטות בבית, שעדיין היו מעולות.

והיה אחר צהריים נעים בבית של חברה שהולכת איתי כבר יותר מעשרים שנה, כלומר ממש מכשהיינו תינוקות... בתיכון... חגית לקחה אותנו לארוחת ערב במסעדה "שיש בה אוכל בול בשבילך", כלומר צמחונית-טבעונית-בריאותית, קפה לואיז, ובאמת היה מבחר מצוין של אוכל. הילדים קיבלו פיצה מקמח מלא ואפילו לא שמו לב. הה.

והיו גני שעשועים חדשים ושווים.

בעוד אנחנו מנסים לשכנע את גומבוץ שזה לא מפחיד, הדובוש חמק מאחורי גבינו וטיפס כל הדרך למעלה. כאן בתמונה: האופנוען עומד בתוך המתקן ומנסה לחשוב אם הוא יצליח לתפוס אותו אם הוא ייפול, אני עומדת מאחורי המצלמה וחשה את התקף הלב הממשמש.

גינה מעולה בהרצליה. אבל למה המגלשות היו נעולות?

התמונה מהרצליה היא אגב בעיצומו של מפגש פיסגה נדיר - הונגריה ושבדיה נפגשות בישראל. פורד ומשפחתו היו בארץ והפגשנו את הילדים של כולם. היו שם ארבע שפות אבל לפחות אחת הייתה משותפת לכל הילדים.

חיי לילה בתל אביב.

טוב, קצת נסחפתי, זה לא שממש הגענו למועדונים או משהו, אבל יצאנו לשוטט ברחובות העיר אחרי שהילדים נרדמו. מבחינתנו זה חיי לילה.

פלאפל אורגני. התגעגעתי.

אה, כן, אמא שלי לקחה אותי יומיים קודם למניקור. ב-11 בלילה. #דברים שקורים רק בישראל.

אה, כן, בחרתי בצבע לק שיתאים לי לכל הבגדים.

שייק פירות בחצות. התגעגעתי #2.

והיה, אפרופו דברים שאין בהונגריה, חומוס טוב.

אין מה להיכנס לוויכוחי אבו שוקרי/חסן המקורי. החומוס שאני הכי אוהבת בתל אביב הוא בכלל משוואשה. יאממ.

והיו ספרים.

ספרים זה סיפור.

אני תמיד מקפידה לקנות ספרים בעברית כשאני בארץ, אבל מאז החוק החדש, שאסר את מבצעי ה-4 במאה, אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לקנות בכמויות. 98 שקל לספר זה הוגן לסופר, אבל זה בלתי אפשרי לקנייה של יותר מאחד. כיוון שכך, הלכתי על ספרים טיפה פחות חדשים. נכנסתי לצומת ספרים וגיליתי שיש מבצע של 1+1, והתחלתי לסמס כמו מטורפת לכל החברות שלי אם משהו מהספרים בדוכן מומלץ. יצא שהטרדתי את כולן באמצע שיעור באוניברסיטה/שנ"צ (את מטורפת, אם לצטט את איריס) אבל איכשהו בחרתי באשכול נבו, פשוט כי אני אוהבת את הספרים שלו, ובטעות בחרתי גם במעון של מיס פרגרין, שאני לא מבינה את עצמי עכשיו כי מה פתאום קניתי ספר שבמקור הוא באנגלית? כבר יכולתי לקרוא אותו באנגלית ולנצל את ההזדמנות לקנות עוד אחד בעברית. זה כמו להזמין בורקס בבית קפה נחשב..

את ואם היו אומרים לך קיבלתי מהחברות שלי ואני בונה עליו.

ואת הספר התחתון קיבלתי בהפתעה.

זה התחיל בזה שהחלטנו לבקר קרובי משפחה של האופנוען שלא פגשתי מעולם. למעשה כשהוא אמר לי שהפעם חייבים לבקר את הדודים שלו מנתניה כי הם נעלבו כבר מספיק פעמים שלא באנו בביקורים קודמים, עניתי: יש לך קרובים בנתניה???

מתברר שכן. והם ממש מקסימים. שלושה דודים של האופנוען נאספו לכבודנו, מתוכם אחת רופאה ואחת רופאת ילדים, כלומר בול קרובי המשפחה שאני רוצה. אחרי ארוחת ערב משו משו בחנתי את מדפי הספרים של הדודה הרופאה, וגיליתי מדף אחד שהיו בו רק ספרים בודדים, אבל כל אחד מלמליאן. אם להדגים, אז אחד היה אישה בורחת מבשורה והשני היה סיפור על אהבה וחושך, שניהם ספרים שחשבתי שכה משובחים שקטונתי מלכתוב עליהם משהו. מה זה? שאלתי את הדודה, למה כל כך מעט ספרים על המדף הזה?

אלה הספרים שאני הכי אוהבת, אמרה לי. נאנחתי ברגש. לאישה הזו ולי יש אותו טעם בספרים. עברנו אחד אחד, הסכמנו על כולם. רק את והיום איננו כלה בכלל לא היכרתי. כשהיא שמעה את זה, היא חטפה אותו מהמדף והגישה לי. קחי, אמרה, תקראי, ומתישהו, כשניפגש שוב, תחזירי לי.

תודה אלוהים, שאחרי ארבעים שנה פירגנת לי את הדודה הזו מהצד של האופנוען.

זה היה ממש מרגש, הרי בכלל לא פגשתי אותה עד אותו יום. הבטחתי לה שאודיע לה מה אחשוב על הספר.

אז גם על הספר הזה אני בונה גדולות ונצורות.

עוד דברים שאין בהונגריה: סופרמרקט עמוס דברים שאני אוהבת וגם יפה.

מכירים את זה, שאתם הולכים לירקן ושואלים אם יש בזיליקום והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם באים ביום אחר והפעם אתם צריכים כוסברה והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם צריכים נענע ושוב יש רק פטרוזיליה? אז ככה זה בהונגריה*.

*כלומר, יש חנויות בוטיק שאפשר להשיג בהן כוסברה/בזיליקום/נענע, אבל הן תמיד באזור אחר בעיר והן גם יקרות.

מכירים את זה שאתם צריכים זיתי קלמטה למתכון אבל בסופר יש רק זיתים ירוקים מגולענים בצנצנת? אז ככה זה בהונגריה וכו.

טיב טעם זה לגמרי חוויה לאנשים שבאים מהונגריה.

דברים שאין בהונגריה:

עץ קלמנטינות בחצר של ההורים. הילדים הופתעו לגלות שקלמנטינה לא צומחת בארגז של הירקן.

והיה מפגשים עם הסבתות שלי. אבל זה בעיקר נקודה כואבת.

אז היה ביקור אינטנסיבי, מתרוצץ, ושוב לא פגשתי כל כך הרבה אנשים - שירה, הדס, מיקי, עודד הם רק רשימה חלקית. ככה זה ביקורים בארץ - לו"ז עמוס ומפגשים קצרים שלא באמת מכסים את הכל. אבל היה גם אוויר ים תיכוני ואוכל טוב וזמן איכות של סבתא-נכדים ושמש וים. הרבה ים.

שזה: שנה אזרחית טובה בהונגרית. ראשי תיבות כמובן, אין מצב שזה מילה שלמה בהונגרית, שפה שבה פחות מ-15 אותיות במילה זה לא ממצה תחושה. אז בואק גם לכם!

אז כזכור, את הנסיעה הצפופה שלי לישראל עשיתי בכלל בשביל החתונה של עדי.

כמה הסברים על עדי: היא למדה שכבה מעליי בתיכון של המושבה שגדלנו בה, ולמרות מכרים משותפים לא יצא לנו בכלל לדבר אז (היא היתה מהכי מקובלות ואני הייתי מהשרוטים). אחרי הצבא עברנו שתינו לתל אביב, והתגלגלנו לאותו מקום עבודה. יש לה שם משפחה מאוד דומה לשלי, באיזשהו שלב עשינו את אותו תפקיד והתמחינו באותו תחום, וגרנו שני רחובות אחת מהשנייה במתחם שיינקין.

אני חושבת שזו היתה אחת התקופות הכי מאושרות שלי: אהבתי את השכונה, את העבודה ואת החברים. עדי היתה אחת החברות הכי קרובות - מעבר לזה שנפגשנו בעבודה, גם יצאנו בערב אחרי העבודה הרבה פעמים (עם צלע שלישית, שמי שיודע מי זה מבין כמה הגורל משעשע לפעמים). באותה תקופה גרתי עם חבר בשם עדי (כן, עדי הבן ועדי הבת. אין מצב שתצליחו למצוא בדיחה שעוד לא אמרו לי), והיתה תקופה קצרצרה שעדי יצאה גם היא עם בחור בשם עדי, והשתעשענו ברעיון של לעשות דאבל דייט עדי ועדי עם עדי ועדי. פינטזנו על מקרה שניהרג כולנו בתאונת דרכים, ואיזה כותרת מופלאה זו תהיה "עדי, עדי, עדי ועדי נהרגו בתאונה אחת". כן, היה לנו הומור שכזה.

היו המון אירועים כיפיים. ביום שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה עדי עשתה מסיבה, עמדה בדלת עם עיפרון איפור שחור, וכל מי שנכנס קיבל ממנה פלולה "בדיוק כמו של אהוד". והיה את טיול הבנות לסיני, והיו המון ארוחות באורנה ואלה, וארוחות שעדי עשתה, וארוחות שהמשפחה של עדי עשתה (מדובר במשפחה הכי מאוחדת שפגשתי בחיים), ואת החתונה של אחות של עדי (משם יש לי את אחת התמונות הכי טובות שלי). והיו גם אירועים עצובים: סבתא של עדי נפטרה, ואחרי זה סבא שלי (וכשהיא באה לשבעה בני הדודים שלי נדלקו עליה), ואחרי זה ישנתי אצלה המון בדירה שהיתה של סבתא שלה.

כמה שנים אחרי התקופה הזו פגשתי בבנזוג ושנה אחרי עברתי לשבדיה. עדי נסעה לפאריז, ללמוד צרפתית, וקפצה לשטוקהולם, לבקר. קצת אחרי זה הגעתי לישראל. במקום העבודה הישן שלנו פגשתי בחור חדש בשם איתי, הרווק הסטרייט הראשון בעבודה שגם נראה טוב וגם לא עשה רושם של שרוט במיוחד. עדי בינתיים עברה למקום העבודה המתחרה. הם כבר הכירו לפני. הוא סיפר לי שהוא חושב שהיא מקסימה (ונחשד בפטיש, אחרי שתיאר לי איזה נעליים שלה הוא אוהב), היא הודתה שהיא חושבת שהוא חמוד. הדרך היתה קצרה.

החתונה היתה ביום שלישי שעבר. בשלושת הימים שלפני עשיתי מהפך שכלל שתי קוסמטיקאיות וספר, ובסופו הזכרתי קצת את הנערה התל אביבית המטופחת שהייתי פעם. בערב החתונה היינו אמורים לנסוע עם אסף, שגם הוא עבד איתי ועם עדי, וגם הוא עבר למתחרה. רק שלא לקחתי בחשבון את הצרפתים. שנים הם מתמנייקים לישראל, ודווקא בערב של החתונה של עדי הם מפרגנים לנו ערב זיקוקים.

הבנזוג ואני גרנו במלון על החוף. אסף גר לא רחוק משם. ביום רגיל היה לוקח לו חמש דקות לאסוף אותנו מהמלון. רק שקצת מאוחר מדיי הבנו שאין סיכוי שהוא בכלל יגיע למלון עם איך שהמכוניות עמדו. שינינו תוכנית: הבנזוג ואני ניקח מונית אל פארק הירקון, אסף יפגוש אותנו שם. לקח לנו עשרים דקות למצוא מונית שתסכים לקחת אותנו, וזה אחרי שדידיתי בחצי מהעיר עם עקבי נעליי המיליון דולר שלי, אלה שנראות מעולה אבל אני לא יכולה ללכת בהן יותר משמונה פסיעות. לאסף לקח חצי שעה לפארק הירקון, במרחק יריקה מביתו. כשהוא אסף אותנו הוא סינן משהו על "עוד סיבה לשנוא את הצרפתים".

יצאנו בדהירה לכיוון החתונה, אני מייבבת שאני לא מאמינה שדווקא את החופה של עדי אני אפסיד. הגענו לשם קצת לפני תשע, ודהרנו פנימה.

קבלת הפנים עוד היתה בעיצומה (אחח, ההקלה לגלות שהם דחו את החופה ולא הפסדתי כלום!). באמצע האורחים פגשתי את עדי - שמלה לבנה עד קצת מתחת לברכיים, כמעט סטרפלס למעט רצועה דקה שעלתה למעלה אל הצוואר בלולאה, שיער אסוף אחורה במן "רישול אלגנטי", וחיוך של מיליון דולר. הסיבה לחיוך הסתובב בקבלת הפנים לבוש בסגנון סבנטיז, כולל מכנסיים לבנים ועניבה עם הדפס, והתנהג, נו, כמו חתן ביום חופתו.

בקהל פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים - חברים מהתקופה התל אביבית, קולגות לשעבר שעברו למתחרה, ועוד אנשים שמלכתחילה היו אצל המתחרה. הרגשתי קצת כמו לישון עם האויב, אפילו שאני לא עובדת שם יותר. ואז נקראנו לחופה.

היה מצחיק לגלות שעדי שומרת נאמנות לימי התיכון. שיר העלייה לחופה היה השיר מ"ריקוד מושחת", שבימי הפקאציות שלי האמנתי שהוא הסרט הרומנטי בעולם. סדר הכניסה לחופה היה שובר מוסכמות: קודם כל נכנסו לחופה ההורים של שני הצדדים. אחרי זה הגיעו החתן והכלה ביחד. הקהל צווח בקול, עדי חייכה כל כך מקסים שאפילו אני, מפלצת ציניות שכמוני, כבר הרגשתי דמעות בעיניים. הם החזיקו ידיים, הם צחקו אחד אל השנייה, הם צחקו אל הקהל. זה היה כל כך מקסים ומאושר, שאפילו הבנזוג מחא כפיים באקסטזה (נקודת שיא רגשית שטרם נראתה אצל הקרחון השבדי). איתם נכנסו לחופה גם שורת אחים ואחיות.

הרב שלהם התגלה כסטנד אפיסט בגירסה הדתית. הבנזוג הופתע לראות שהקהל צוחק מדי פעם, ושאל אותי מה מצחיק, הוא זוכר שדווקא בקטע הזה רוב הקהל משדר לרב גלי מוח של "תקצר". הכי גדול היה שהרב החל לפתע לדבר על איתי, והודיע שהוא בדק את הרקע של החתן, ומדובר באיש ישר, שלא יגנוב לעולם. "נכון שככה?" הוא שאל את איתי, ואיתי המופתע ענה שכן. "אז שים לב", שינה הרב את הטון וצווח: "הכלה עוד לא שלך, תוריד ממנה את הידיים!!" מתברר שאיתי לא הצליח להתאפק והגניב יד אל עדי, מה שהעלה את חמתו של הרב. איתי הסמוק מיהר להחזיר את היד.

החופה עברה בהצלחה. איתי שבר את הכוס, וכל הקהל נאנח באושר. (זה הזמן להסבר קצר: עדי, לא נכנסנו לחופה בזרם המנשקים. מניסיון זכרתי שזה רק יותר מדיי אנשים ואת לא תזכרי אחרי זה מה מי מו. החלטנו לברך אותכם אחרי זה). עברנו לאוכל. כלומר, הבנזוג ואני עברנו לאוכל. עדי ואיתי לא התכוונו לנוח לרגע בחתונה שלהם. הם רקדו מהרגע שהחופה הסתיימה. ומדובר בשני אנשים ששניהם (!) יודעים לרקוד.

באיזשהו שלב התבקש הקהל להגיע אל רחבת הריקודים. אחותה של עדי לחשה לי עוד לפני שתהיה הפתעה. ואכן - שורה של רמקולים עמדה ברחבת הריקודים, והקירות קושטו בפוסטרים של "להקת האחים והאחיות". בתמונה נראו האחים והאחיות של עדי ואיתי, שבינתיים הסתדרו מאחורי הרמקולים. "עדי", הכריז אחד מהם, "פעם אמרת שמי שישיר לך את השיר הזה את תתחתני איתו. אז אנחנו נשיר לך, ואת תתחתני איתו". המוסיקה התחילה - והאחים והאחיות פצחו בשירת "אם הייתי שר לך", זה שפזמונו הוא "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, לא הייתי משנה בך אף מילה". עדי מחתה קצת דמעות, איתי גם (או שלא? אל תהרוג אותי פה שאני הורסת את תדמיתך הגברית הקשוחה. עלק), הקהל גם (טוב, אני).

על רחבת הריקודים קלטתי משהו שעוד לא ראיתי לפני - על הרגל של עדי, ממש מתחת לקו השמלה, היה קעקוע. מתברר שהיא ואיתי עשו קעקועים ביחד קצת לפני החתונה. קעקועים אצטקיים שלכל אחד יש משמעות (גם קיבלנו הסברים, אבל רבאק, שתיתי די הרבה). הם רקדו, רקדו ורקדו. היה כל כך יפה.

אני אוהבת לראות זוגות שרואים שהם עושים אחד את השני מאושרים. אצל עדי ואיתי רואים את האהבה ואת האושר. ואני מאחלת לכם הרבה שנים כאלה.

היה ביקור כל כך עמוס, שקשה לי אפילו לשבת ולסכם אותו. אפשר בהחלט לומר שזו היתה החופשה הכי מתישה שלי, עברתי מא.בוקר לא.צהריים לקפה לא.ערב, ובגלל שזה היה זמן כל כך קצר, לא הספקתי לפגוש את כולם, כולל חברים באמת יקרים. כמו שאמר לי אחד מהם בחמיצות: "אני מקווה שבביקור הבא שלך לי יהיה זמן לפגוש אותך". אוף. אפילו מפגש בני דודים לא עשיתי, וזה אחד האירועים החשובים של כל ביקור.

אבל מה כן היה שם? הקוסמיטקאיות (כן, ברבים, עד כדי כך הייתי חייבת מהפך). אחרי שיצאתי מהשנייה, אחרי טיפול עשרת אלפים מקיף, הרגשתי סוף סוף מטופחת, פעם ראשונה אחרי המון זמן. כולל פדיקור, שהרי לחתונה הייתי אמורה ללבוש סנדלים. הבנזוג נאלץ לומר לי שלוש פעמים בשעה שכן, בהחלט, כף הרגל שלי מעולם לא נראתה טוב יותר, כאילו שהוא אי פעם הבחין בזוטות כמו הבדלים בכפות הרגליים.

ואחרי הקוסמיטקאית צעדתי למלון (על חוף מציצים, וקיבלנו סוויטת ענק, עד עכשיו אני בהלם), ובדרך הייתי רעבה, אז פשוט נכנסתי לסופר, וקניתי לי שני בורקסים קטנים, אחד גבינה ואחד פיצה, שניהם עוד חמים. מי שלא שגר במדינת ההרינג וכדורי הבשר כמה שנים פשוט אינו מעריך את השפע הקולינרי של ישראל. לפחות אני לא הערכתי, עת התגוררתי בנוחות התל אביבית. אתם לא מאמינים כמה ישראל מעולה באוכל: המסעדות הטובות המגוונות, בכל מחיר, אוכל הרחוב המהיר, המגוון בסופר. איך לא הערכתי את זה כשהיה לי.

או היה למשל ביקור אצל יניב ואשתו הטרייה ליטל. כיבוד ישראלי טיפוסי: אבטיח מצוין, בורקס חם, במבה. התאפקתי לא להתפרץ ביותר מדיי רגשות. ועוד ראינו את הסרט של החתונה (הגירסה המקוצרת, כיוון שיניב ריחם על הבנזוג), וראיתי מה הפסדתי. אוף.

והיתה גם א.בוקר עם אפרת, בקפה של "קום איל פו" בנמל. התענוג של אוכל בריא וטעים, צירוף שלא קיים פה. שתיתי מיץ תפוח, עשב חיטה ושומר. היה לי טעים. אכלתי פאנקייק מחיטה מלאה, וסלט ישראלי מתובל הכי טוב שאכלתי אי פעם במסעדה ולא בבית. ואפרת עוד שלפה באמצע את ספר הבישול של אורנה ואלה, והודיעה שקנתה לי כי כשראתה בחנות ישר חשבה עליי. הווו!! (ועוד יש על הכריכה את התמונה של המלצר הכי שווה שאי פעם היה להם).

ובאותו יום ממש א.צהריים עם איריס, גילה וחגיגית, ב"טאטי" בגבעתיים. בסה"כ עוד בית קפה, וכבר הצעת העסקית שלו מתעלה על כל לאנץ' שמצאתי בשבדיה. אכלתי כבדים מוקפצים בשמן זית וירקות, עם פירה מצוין וסלט, היה טעים וזול יותר מכל לאנץ' בסדר הגודל הזה בשבדיה. אוף. וכמובן, שיחת הבנות המשובחת, בדיוק מהסוג שחסר לי בשבדיה.

ובאותו יום א.ערב עם חגית שכבר-לא-בקליפורניה ובעלה. הם לקחו אותנו ל"אורקה", שאמורה להיות אחת ההכי טובות בתל אביב או משהו כזה. ובכן, לא שזו מסעדה רעה, כי באמת, הייתי נותנת הון בשביל כזו מסעדה במחירים האלה (יקר בשביל תל אביב, ממוצע מינוס לשטוקהולם) בשבדיה. אבל בתל אביב יש הרי כל כך הרבה מסעדות טובות, שאני לא מבינה למה דווקא זו נחשבת להו הא. היו שני דברים ראויים לציון, שניהם הוזמנו בעקבות המלצות: מנה ראשונה רביולי חלמונים, שזה רביולי אחד גדול ממולא בבשר סרטנים עם חלמון צהוב כמעט לא מבושל ופרמזן, ובאמת שזה היה משו משו. בעלה של חגית עוד העיז וטעם המלצה אחרת: אויסטר שוט, שזה כוס וודקה ובתוכה אויסטר וקצת חומץ בלסמי (או משהו אחר סגול), ןבעוד הבנזוג עשה פרצוף של מתעלף וחגית בלעה רוק בבחילה, בעלה דווקא נהנה מזה וגם אני חשבתי שחביב (למרות שבהחלט בעייתי הריח הזה של הדגים שמרחף מעל הוודקה). אבל משאר המנות לא ממש התרשמנו, לא שהיה רע, אבל גם לא היה מדהים. לפחות החברה היתה משובחת. הו, חגית.

למחרת לאנץ' באורנה ואלה. קובה דלעת, עוד מנה שאין סיכוי להשיג בשבדיה. ובאורנה ואלה גם נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שהיכרתי פעם, כשהייתי תל אביבית מרוצה מעצמה.

והיו קניות. חלק עם אמא (שזה מהסוג המשתלם ), חלק לבד. עכשיו, יש שתי אופציות להגדיר מה שקרה: או שהטעם הישראלי נהיה ממש ממש מזעזע, או שהטעם שלי הפך לשבדי שמרני ואני לא מעריכה יותר את האופנה הישראלית. כך או כך, כל הקסטרו למיניו די זיעזעו אותי, כך שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. לעומת זאת ביזבזתי המון זמן וכסף בנעמה בצלאל ודומותיה. כמו שניתח הבנזוג: "זה לא שהפסקת לאהוב אופנה ישראלית, פשוט פיתחת טעם יקר יותר". כנראה שהוא צודק.

גם בנעליים לא ממש מצאתי כלום, עד שהלכתי לחנות שתמיד אני מוצאת בה משהו - "שופרא" בדיזינגוף. זוג סנדלים עדיני עקב בהחלט ניחמו אותי על שאר מצאי הנעליים הבעייתי. וכמובן קרוקס, ירוקות, שנקנו בעקבות הכתומות של אמא שלי. בונ'ה, זה נוח הנעליים האלה!

ולקניות החשובות: ספרים. ובכן, הצטמצמתי הפעם, כי האמת שערימת הלקרוא שכבר יש לי בשבדיה היא די מכובדת. ובכל זאת: החדש של מאיר שלו, כמובן. החדש של איאן מקיואן (כן כן, יכולתי להשיג את המקור באנגלית כאן, אבל אני מעדיפה לקרוא אותו בעברית. סו מי). "אשתו של הנוסע בזמן", שאין לי מושג אם הוא טוב או לא, ובכלל קניתי אותו כי אמא שלי רוצה לקרוא משהו ומעדיפה שאני אקרא קודם ואומר לה אם שווה. ולקינוח "הרומן הרומנטי שלי", של נילי לנדסמן, שלא הייתי מעלה על דעתי לקנות אילולא דויד הצהיר שמדובר בקריאה קלילה וחביבה כמו עירית לינור, ואני חובבת כזו.

בערב היום האחרון היתה גם החתונה, שלכבודה בכלל באתי לארץ. אבל לזו אני אקדיש פוסט נפרד, בדיוק כמו שהבטחתי לכלה המהממת.

אז אני אסיים בשתי תמונות, דוגמאות לכמה סנטימנטלית הפכתי מאז שאני יודעת להעריך מה יש בארץ.

(סתם עצירה בתחנת דלק בעמק יזרעאל, סתם יום, סתם שקיעה. אבא מתדלק את האוטו ואני חושבת לעצמי כמה זמן לא ראיתי דקלים, או שמש כזו).

("שמענו שאת באה, אז סבא מייד שם צנצנת לכבוש לך מלפפונים". וזה מה שמצאתי במרפסת, ליד קופסת הלחם הנושנה, והמגבות הישנות המכובסות, על שולחן הפורמייקה. כזו התפוצצות נוסטלגיה לא היתה לי שנים. והמלפפונים? תענוג).