עדי בעולם

אחרי סן פרנסיסקו חזרנו לל.א. בשעת ערב מאוחרת. ישירות אל מושמוש הנלהב מאוד למצוא אותנו מחדש. את הערב האחרון בקליפורניה ביליתי עם אחי ואשתו, בסידורים אחרונים, בצפייה בתמונות ובהבנה כמה מהדברים שרציתי לעשות איתם לא הספקתי. (כמו: לראות את הסרט והאלבום של החתונה שלהם, או לדבר על כמה נושאים שרציתי להספיק). מדהים איך שבוע חלף בצ'יק, כאילו שנייה אחת.

למחרת בבוקר לקח אותי עוז אל נמל התעופה, לטיסה לניו יורק. למרות שבדמיוני ראיתי טיסה קצרה, שהרי זו טיסה פנימית, רק אז קלטתי שבעצם זה חמש שעות טיסה, זה כמו לטוס מהארץ למקומות יחסית רחוקים באירופה. וכך חלף לו היום, בטיסה.

בערב נחתתי בג'יי אף קיי. קבעתי עם רוית שאפגוש אותה בשישית על 34. הייתי קצת מדוכדכת מהפרידה מקליפורניה, אבל האמת, ברגע שדרכתי בסאבווי והרחתי את ריח הג'יפה המוכר, התרוממה רוחי. אני בניו יורק!

רוית לקחה אותי הביתה, והיה מפתיע לגלות שמחכה לי חדר גדול, עם אמבטיה ושירותים פרטיים. יותר שווה ממלון, מה עוד שפה חיכו לי בסלון שני חברים טובים - רוית ודימה, הלא הם חבריי הישראלים משבדיה, שיחד איתם חקרנו השבדי ואני את הפיורדים בנורבגיה ואת האי אולנד.

ביום שישי בבוקר קמנו ויצאנו כל אחד לדרכו - רוית ודימה לעבודה, אני לדאון טאון. ואחרי שלל קניות שוות (ניו יורק שולתתתתת!!1111), עמוסת שקיות, נכנסתי למייסיס, בשביל לבדוק את המתנות חינם בקומת הקוסמטיקה. ואחרי זה החלטתי לאכול לאנץ', בקומת המרתף של מייסיס, במקום הזה שקונים סלטים לפי משקל.

ואחרי שבחרתי לי סלט יוקרתי, כולל קינואה ובורגול, הלכתי למקום שיושבים בו, וגיליתי שהשולחן הפנוי היחיד צמוד לשולחן שישבו אליו שתי שחורות ענקיות, ודיברו בצרחות כועסות אחת עם השנייה משלבות הרבה "מאדר פאקר" בשיחה שלהן. קצת התבאסתי, אבל החלטתי שאני לא רוצה לאכול בעמידה ואני לא מפחדת.

נדחקתי בעדינות אל השולחן שלי, הנחתי את המגש, וניסיתי להיחלץ מהמעיל שלי בלי לזוז יותר מדיי. היד שלי נתקעה בשרוול, ונאבקתי בשביל לשחרר אותה. ואכן, היא השתחררה בסוף, ובשוונג אדיר, בלי שיכולתי לשלוט בזה, העפתי וואחד כאפה לאחת השחורות הכועסות.

היא נעצה בי מבט כשנחיריה רוטטים. כעיקרון הנחתי שזהו, אני עומדת למות. אבל בתור ניסיון אחרון מלמלתי "איימ סו סורי". נחיריה רטטו עדיין כשהיא פלטה "אהה", בטון זועם. השתדלתי לנתק קשר עיניים, ולמרות שממש התחשק לי לקום מהשולחן ולברוח משם, החלטתי שאני לא נשברת, אלא ממשיכה לאכול שם.

היה סלט מצוין. רק צלחת קצת חלקלקה, ובאחת הפעמים שניסיתי לנעוץ את המזלג בסלק לא הצלחתי, ואחרי כמה נסיונות הסלק פשוט עף, ישירות אל האישה הגדולה שכבר העפתי לה כאפה. עצרתי את הנשימה, ואני מוכנה להישבע שהזמן עבר לסלואו מושן, כשהסלק עף באוויר לכיוון שלה. עקבתי אחריו כשאני מרגישה את דום הלב ממשמש ובא. הסלק נחת חצי סנטימטר ליד המעיל הלבן שלה. שכה יהיה לי טוב, חצי סנטימטר יותר והקונסוליה כבר היתה מטפלת בהעברת גופתי הביתה.

בשלב הזה כבר אכלתי ממש מהר את הסלט שלי, ויצאתי משם, די בהקלה. את היום העברתי אחרי זה בהמשך הקניות (איי לאב ניו יורק!!), ובערב התאספתי עם רווית ודימה. החלטנו לצאת לארוחת ערב במסעדה ים תיכונית בווילג'. לארוחת הערב הצטרף ג'וש, בן דודי שגר בניו יורק.

היה מפתיע לגלות שכמו שיש ליטל איטלי, יש גם ליטל איזראלי. בבלוק אחד יש גם מקום חומוס ישראלי, גם מכולת ישראלית (שיש בה כל דבר שיכולתי לדמיין, כולל פינת בורקס טרי, ידיעות אחרונות ולאשה), וגם המון דוברי עברית, כולל המלצרים בבתי הקפה מסביב. בחמש הדקות שעמדתי בחוץ מחכה לג'וש (רוית ודימה הלכו לקנות מלפפונים חמוצים במכולת הישראלית) עברו כל כך הרבה דוברי עברית שהתקשיתי להאמין. זה כל כך שונה משבדיה...

למחרת בבוקר פגשנו לבראנץ' את קארי וביג. אנחנו איחרנו (ושוב, אנחנו נורא מצטערים!), והם כבר ישבו לשולחן, עם הגנרל והגנרלית. הייתה הרבה השלמת סקרנות הדדית ומפתיעה, הגנרל גילה כישרון של ממש בשירה ובאנגלית (לדעתי ראיתי איזו אמריקאית בשולחן ליד מוחה דמעה כשהוא סיים את "גוד בלס אמריקה"), וגם התרשמתי מאיך שהילדים אוכלים יפה תפוחי אדמה בעוד אני חותכת שם פנקייק ענקי מולם.

אחרי הארוחה מיהרנו רוית ואני ללו"ז הצפוף: כיאה לביקור בניו יורק הלכנו לעשות ציפורניים אצל הקוריאניות. ובדיוק כמו בסיינפלד, הן דיברו מעל ראשנו בקוריאנית כועסת, ורוית ואני התכווצנו שם לחשוב מה הן אומרות עלינו. אבל יצאנו משם מטופחות ציפורניים כדבעי, וטיילנו בעיר.

לפני שנסעתי אמרו לי כולם: "לנסוע לניו יורק בינואר? השתגעת?" ובכן, זוכרים שהיה יומיים גל חום בניו יורק? זה מה שהיה לי. אנשים הלכו עם חולצות קצרות ברחוב.

היה מאוד שמשי:

ואחרי כמה סיבובים ממש רווחיים (70% הנחה בבננה ריפבליק) נסענו ליוניון סקוור.

ביוניון סקוור נכנסתי לבארנס אנד נובל, לקנות ספר שהחברים הספרותיים של קרן המליצו לי עליו (Middlesex מאת ג'פרי יוג'ינדס) וישר קלטתי שממש מצער שיש לי רק חצי שעה, כי זה לא יספיק. אני מתה על בארנס אנד נובל (וגם בורדרס), והסניף ביוניון סקוור הרי ענק וכל כך שווה. ואכן, החצי שעה חלפה ביעף, ונותר לי רק לשאוף לנסיעה הבאה.

בדרך הביתה עברנו רוית ואני ב"whole foods market" ונותר לי רק להיאנח בצער, כי זה בדיוק המקום שאני רוצה שיהיה לי ליד הבית. קנינו כל מיני מאפינס שווים ובריאים, הוו.

ארוחת הערב היתה משפחתית: אכלתי עם ג'וש, אחיו מייקל וההורים שלהם, דודים שלי. ואחרי זה עוד חזרתי הביתה לרוית ודימה, והתיישבנו לראות את The Groundhog Day שבעברית תורגם בעליבות ל"לקום אתמול בבוקר". זה סרט מעולה, והמוסיקה שלו נדבקה אלינו להרבה זמן אחר כך.

ולמחרת בבוקר עוד הספקנו לנסוע לאפר ווסט, לבראנץ' עם אורן, ידידי הטוב, קולגה לשעבר (שהיה גם החונך שלי בעבודה) וגם אחד הבחורים הכי מצחיקים שאני מכירה. כצפוי, ארוחת הצהריים חלפה ביעף, וזהו, נגמר לי הזמן בניו יורק. הוווווווווווו.

רוית ודימה לקחו אותי הביתה בעוד אני ממלמלת שטויות כמו "הוו, הפעם האחרונה שאני נכנסת לדוויין ריד", או "הוו, הפעם האחרונה שאני מריחה את הסאבווי". דימה עזר לי לסגור את המזוודה (היה קשה) ורוית לקחה אותי לשדה. ובשדה, הטיסה שלי יצאה שער ליד הטיסה שיצאה לשטוקהולם. וכך ישבתי לי בין המוני שבדים, שמעתי שבדית ושקעתי בדיכאון משולב של כמה סיבות.

כדי לעודד את רוחי עשיתי בראש ספירה של הדברים שקניתי. זה ללא ספק מעודד. וכך, אחרי המון שעות, נחתתי בארץ, עם מזוודה עמוסה, אנגלית בתור שפה דומיננטית, וכוחות מחודשים.

וואו.

הטיסה הייתה קצת מייגעת. לצאת בחמש בבוקר לפרנקפורט ואז לחכות ארבע שעות למטוס לקליפורניה. הייתי קרועה, נרדמתי בשדה בפרנקפורט.  אחרי שעה התעוררתי ומצאתי את עצמי יושבת בלב חבורת גברים עוטי מלבושים וזקנים א-לה-טאליבן. אופס. מייד פיניתי את עצמי להתאוששות בחנות המגזינים (תמונות משפחתיות חדשות של בראד ואנג'לינה!!!! איזה מהממת הילדה!!).

הטיסה לקליפורניה הייתה מעייפת משהו. נרדמתי לשעתיים, רק בשביל להתעורר ולגלות בזעזוע שעוד לא עברנו חצי טיסה. אאאאה, מה עושים מכאן? צפיתי בשני סרטים ("ליטל מיס סאנשיין" - מעולה, ונראה לי שעוד ייצא לי פוסט עלק אינטלקטואלי עליו, ו-"אינוינסינבל", סרט פוטבול עם מארק וולברג, שהיה בידור חביב לכל המשפחה). התלבטתי אם להוציא את הספר בעברית, כיוון שלידי ישב טורקי צעיר. כשהוא הזמין יין הבנתי שדתי הוא לא, ושלפתי את הספר. קראתי את אחד מהספרים שנתנה לי גילה ("המוות והפינגווין", מאת אנדרי קורקוב. גם עליו עוד יגיע פוסט).

נחיתה. "שימו לב", אמר הטייס, "המזוודות שלכם ייצאו בטרמינל אחר מזה שנחתנו בו". אחרי 24 שעות של שינה טרופה ושלוש יבשות אין סיכוי שאני אוכל לעקוב אחרי מספרי טרמינלים. מובן שטעיתי במקום, ואיזה מזל שטעיתי, כי עוז וקרן לא ידעו איפה אני אצא, אז חיכו לי בטרמינל שיצאתי ממנו. כך שנפגשנו בפוקס, והלכנו לאסוף ביחד את המזוודה מהטרמינל הנכון. איזה כיף לפגוש אותם.

 לוס אנג'לס כיפית. קצת יותר מ-24 שעות ומרגיש כאילו תמיד הייתי כאן. פגשתי המון אנשים (פרט לעוז וקרן והמשפחה, פגשתי גם את מיכליקה. אין מה לומר, היא לא הגזימה, הילדים מהממים. היא הדאיגה אותי מאוד כשדיווחה שהסייל בגאפ ובננה נפתח כבר לפני הכריסמס וכמעט לא נשאר כלום. הו לא). אכלתי בצ'יז קייק פקטורי עם הדוד שלי, אכלתי בתאילנדית וגאן (מגישים אורז מלא בלי שאפילו מבקשים. איזה כיף). הייתי בקניון ענק ואני עוד אחזור לקנות את החולצה ההיא בהוליסטר שרק בגלל התור הענק לקופה לא קניתי. היום בתיכנון: מוזיאון גטי לאמנות (אמורה להיות תערוכת צילום, וויהי!!), וגם כמה מסעדות ואירועים חברתיים.

לסיכום: אוכל מצוין, מקומות יפים, חברה  משובחת. קשה קשה.

וקניתי מצלמה חדשה.

אז הערב פגשתי את חבצלת. והיו שם כל כך הרבה מאפייני חבצלת, שזה היה ממש מצחיק.

קודם כל, נפגשנו בקיוטו, לארוחת סושי (להלן: מאפיין חבצלת א'). חבצלת הגיעה במיני פלוס המגפיים מעמנואל (שחייבים לפרגן, הם שווים בטירוף). שתינו מייד התנצלנו אחת לפני השנייה שאנו כה לא מטופחות (שקרנית, היא נראתה מצוין), ובירכנו על האור העמום בקיוטו, שלא מאפשר לראות כלום (נוט טו סלף: דייטים - רק שם).

הזמנו מייד קומבינציות סושי. חבצלת אכלה את שלה, בעוד אני לא סתמתי את הפה עם סיפוריי ולא נגעתי באוכל. יצא שהייתי בפיגור רציני באוכל, וחבצלת המסכנה נאלצה לאכול ממש לאט כדי שלא ייצא שאני צריכה לאכול לבד. באיזשהו שלב צלצל הבנזוג של חבצלת לסלולרי שלה, בעודו בחו"ל (להלן: מאפיין חבצלת ב'), ובעוד חבצלת מדברת איתו, אני החלטתי להדביק את הפער באוכל ולאכול את הסושי שלי. חבצלת נאלצה לצפות בי בעודי מנסה לאכול את הסשימי בידיים, אחרי שנשבר לי מהצ'ופ סטיקס, ואז ראתה אותי גם אוכלת את הרולים ולא מצליחה לפרק אותם כמו שצריך, האצות נתקעות לי בין השיניים והאורז מתפרק על השולחן. אכן, הייתי אלגנטית מתמיד.

אבל חבצלת שרדה את זה בגבורה, וככה עברנו להשוואות חברים. מוצג מספר 1בפינתנו "העולם קטן": אחד מהקולגות האהובים עליי בכל הזמנים היה עם חבצלת בצבא. מוצג מספר 2 בפינתנו "העולם קטן": חבצלת גרה באותו יישוב בשרון כמו חברתי חגית-לא-בקליפורניה. מוצג מספר 3 וההוכחה הסופית שהעולם קטן מאוד: הבן של חבצלת והבן של חגית באותה כיתה. אני בטוחה שאלוהים מנסה לומר פה משהו.

אחרי זה הגיע התה. לצורך הדגמה אחרונה לקלוציותי הצלחתי לקרוע את התיון ולפזר את התה על השולחן. חבצלת הצליחה לשמור על פני פוקר והציעה לי את התיון שלה. זה היה מאוד יפה מצידה. ובכלל, אני מעריכה מאוד שאחרי היום הארוך שהיה לה היה לה כוח לפגוש אותי ולהאזין לסיפוריי הבלתי נדלים.

בסוף הארוחה קמנו מהשולחן. בעוד חבצלת מתרחקת מהאיזור גיליתי שהיא שכחה את הסלולרי שלה על השולחן (להלן, מאפיין חבצלת ג'). היה מאוד חבצלתי.

זה התחיל בזה שחברתי הטובה חגית הגיעה לשטוקהולם. היא, בעלה והילדים עושים קרוז צפון אירופה, ולכבוד זה הם הגיעו לכמה שעות בשטוקהולם. הכל הלך טוב, רק עם בעיה אחת קטנה: איך שהם עגנו היא קלטה שאין לה את המספרים שלי איתה. באותו זמן בדיוק אני קלטתי שאני לא יודעת עם איזה סלולרי היא. אופס.

עברה שעה של תיאומים: היא התקשרה לישראל כדי שאבא שלה ימצא באינטרנט את מספר הטלפון של המשרד שלי, וחמש דקות אחרי גם אני התקשרתי לישראל, גם אני לאבא שלה (מצחיק לגלות שגם 14 שנה אחרי התיכון אמרתי בטון הכי מנומס "שלום משה, זו עדי חברה של חגית, מה שלומך") לבקש את הסלולרי שלה. ואז כשסוף סוף הצלחנו לדבר גילינו שאוטוטו נגמרת לה הבטרייה בסלולרי. בשניות הסלולריות האחרונות קבענו.

וככה יצאתי ללאנץ', פגשתי את חגית (בעלה נשאר עם הילדים בסקאנסן), והלכנו לאן.קיי, הלא הוא הכלבו הכי יוקרתי והכי שווה בשטוקהולם, שבמרכזו יש מסעדה שמגישה לאנצ'ים חביבים. ושם ישבנו. איזה כיף ההרגשה הזו שלא משנה שעברו 14 שנה מהיום שישבנו ביחד והתכתבנו במחברת ההתכתבויות שלנו, ושמאז שתינו עברנו יבשות, אני החלפתי חברים והיא התחתנה וילדה, אנחנו עדיין אותן שתי ילדות בנות 17 שחולקות בורקס בהפסקה. ואם במקרה הפלתי את שלה כשהבאתי, אז אני אחלוק איתה את שלי.

ובערב צלצל הסלולרי שלי. ועל המסך היה מספר לא מוכר. "שלום, זו מיס וגל"! וכך יצאתי אל דייט הישרא הרביעי שלי. מיס וגל, הפרעסר וחבריהם ניקוס והאנה הופיעו בשטוקהולם במסגרת מסע הקמפינג הסקנדינבי שהם עושים. נפגשנו במסעדה-בר ניו-אורלינסית, היחידה שמצאתי שהמטבח שלה פתוח עד חצות.

היה מצחיק. מיס וגל מקסימה, בדיוק כמו שדימיינתי אותה, גם חיצונית. הפרעסר נראה בדיוק כמו ציור המיז שרעייתו עשתה עבורו. ישבנו עד אחת בלילה, שבשבילי בימי עבודה זה כמו לילה לבן (ואכן, הפלאתי לאחר לעבודה היום). מיס וגל ואני מצאנו עוד נקודות משיקות בחיינו (אנחנו ללא ספק מקבילות אחת של השנייה). אפשר לומר שלא סתמתי את הפה, ניקוס והאנה נראו קצת המומים מהישראלית שמדברת המון, ואני מקווה שחבורת ההולנדים לא חטפה כאב ראש גדול מדיי.