עדי בעולם

אז באתי לבד. ובתור פולניה אזכור את זה לנצח.

ונעבור לפרויקט:

מה המילה הכי אהובה עליך? יש הרבה. כל מיני שקשורות לאהבה ויאדה יאדה יאדה. המילה האהובה עליי בשבדית אגב היא förnuftig, שמשמעה "הגיוני", ואף על פי שהיא אינה מילה של שפה יומיומית הצלחתי לדחוף אותה לחצי מהמשפטים שאמרתי בשבדית. אני אוהבת את הצליל שלה - פור-נופ-טיג.

מה המילה השנואה עליך? להתקלח. שונאת את השורש ק.ל.ח ואומרת רק להתרחץ. והכי שנוא עליי: לשמוע ערסיות אומרות "כבר קילחתי את הילדה". אני לא מבינה, עשיתן מהילדה קלח תירס?

מה מדליק אותך מבחינה יצירתית, רוחנית, או רגשית? חוש הומור. סרקסטיות. תפיסה מהירה וחדה.

מה דוחה אותך? צביעות. אני לא יכולה לשחק את המשחק הזה, ולא יכולה להיות נחמדה למי שכן.

מהי הקללה האהובה עליך? כמעט ולא מקללת. לפעמים נפלט לי "שיט".

מהו הצליל האהוב עליך? שקט. אין כמו להקשיב ולא לשמוע את המכוניות, אוטובוסים, אנשים ושאר רעשים. וחתולים שמדברים (החתול של סבתא שלי ממש משוחח). ובלי כל קשר, מוזיקת הפתיחה של "סקס והעיר" מפעילה בי רפלקס פבלובי שמח.

מהו הרעש הכי שנוא עליך? מפוח עלים בשבע בבוקר או מכסחת דשא (ותודה לקוקסטה על הרעיון לתשובה הכי מדויקת).

באיזה מקצוע היית רוצה לעבוד (חוץ מזה שאת עובדת בו היום)? סופרת. כותבת בסידרה קומית.

באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן? הממ, די הרבה. כל דבר שקשור למכירה, כנראה. או משהו שידרוש ממני לגעת באנשים אחרים מעבר ללחיצת יד.

אם גן עדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומרת לך, כשתכנסי דרך שערי השמיים? "עדי, כוסית שכמוך, אחרי כל השנים האלה את עדיין נראית מצוין".

בשלב הזה אני אמורה  לנקוב בשמותיהם של אחרים המוזמנים לעשות את הפרויקט, אבל כזכור אני פתחתי פה תנועת מחאה של "לא הוזמנתי ובכל זאת אכתוב". אתם מוזמנים להמשיך מכאן.

ידידי עופר הבשלן ההונגרי ממשיך במסע אל שורשיי ההונגרים שמתעקש להרוס לי את הגיזרה, והפעם לקח אותי לדליתה, בן יהודה 146, קונדיטוריה אוסטרו-הונגרית, שאלוהים יעזור.

במקום שלל עוגות שאוכלים שם -

וכן מגוון עוגיות ופינוקים קטנים, כולל מקרונים מעולים:

והכי מגניב זה התפאורה - שולחנות כמו הישנים של אירופה וכלים כמו שיש לסבתות. ואני נשבעת שלסבתא שלי יש כוסות ממש דומות לאלה.

אתמול אחר הצהריים הייתי במסיבת יום ההולדת של הבן של חגית (ואף פגשתי שם את חבצלת!). אני חייבת לציין שילדים זה מפחיד, הם הרבה יותר מתוחכמים שהייתם מצפים מבני שבע. אניווי, היה קוסם, ואחרי הקוסם היה אוכל, נקניקיות בלחמניות.

ואז, ניגש אליי ילד בלונדיני מקסים, הניח את שתי ידיו על בטני, נעץ בי מבט בעיניים ואמר:

"אפשר עוד אחת?"

לשנייה חשבתי שהוא מדבר בדרך כלשהי עליי, ושקלתי לתת לו את האימייל שלי ולומר לו להשתמש בו עוד עשרים ומשהו שנה, אבל אז קלטתי שהוא מדבר על הנקניקיה. אה, ברור. הכנתי לו לחמניה עם נקניקיה. (שקר כלשהו, האמת שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואז בעלה של חגית נטל את העניינים לידיים והכין לילד לחמניה עם נקניקיה).

עוגת ימי ההולדת עשתה דרך ארוכה מאז הייתה עוגת שוקולד פושטית עם עדשים למעלה בתור קישוט. זו הייתה ללא ספק עוגה הרבה יותר יוקרתית מאלה שאני רגילה להן, יותר מזו שעשיתי בעצמי לפני שנתיים:

יום הולדת שמח בר!

זו קוקסטה שזימנה אותי אל הפרויקט הזה, שיש לציין כבר עשיתי דומים לו.

(הערה: מתברר שגם דריה, שפיספסתי באורח מוזר את פוסט חמשת הדברים המהממים שלה).

(הערה המומה מספר 2: גם עלמה ק הזמינה אותי, אני לא מבינה איפה הייתי ביומיים האחרונים. והיא עוד כתבה חמש הערות שוות במיוחד).

מאיפה אני אגרד חמישה דברים שאתם לא יודעים עליי ואני מוכנה לחשוף?

1. היום (שישי) הייתי בהנגאובר רציני. אני אוהבת לצאת מהעבודה וללכת לשתות. הפעם זה היה עם בן דודי אוהד. אני לא זוכרת כמה שתינו, אני רק זוכרת שחשבתי שהוא אחד האנשים הכי מקסימים שאני מכירה ומזל שהוא חבר שלי.

2. ישבנו בבר שחביב עליי כי המוזיקה בו לא אופיינית לשאר הברים בתל אביב: לא עוד מוזיקה אופנתית בלי שום מילים, כי אם קלאסיקות ניינטיז, רוק כמעט כבד.

3. גע"ס כתבה שמוזר לה הקונספט של גברים צמחוניים. דווקא אין לי בעיה עם גברים צמחונים (עוז ואילן, זה אתם שאני מכוונת אליהם), אבל הפוסט שלה הזכיר לי שגם אני מעדיפה גברים בגירסתם הטיפה יותר קדמונית: הבו לי גבר שיודע לאכול ונהנה מהאוכל, שיודע לשתות, שאוהב לראות כדורגל, ושאני יכולה לנאום ארוכות תוך כדי שינה וזה לא יפריע לו כי בצבא הוא התרגל לישון באזורים הרבה יותר רועשים. ואה,  הוא חייב לשקול לפחות 15 קילו יותר ממני. במקביל הוא גם צריך לאהוב ספרים, סרטים, יין ומוזיקה קלאסית. דרוש בבון עגול משקפיים?

(זו לא באמת מודעת דרושים, אני עדיין מחזיקה בחוק ה"לא פוגשת גברים שהכרתי בבלוג". תודה).

4. שלושת הדיסקים הכי מושמעים בדירתי בתקופה האחרונה הם הפסקול של "דבר אליה", הפסקול של "אחי איפה אתה" ויצירות קלאסיות.

5. מאז שחזרתי לארץ אני מהרהרת בעתידו של הבלוג. ממש פחות כיף לכתוב על החיים כשאת מבואסת. הרבה יותר קל להיות בלוגרית נהנתנית בשטוקהולם מבלוגרית נרגנת בתל אביב.

השרביט מועבר ל

פורד (הו, חיי הקודמים)

עוז (פרוטקציה משפחתית)

מישמיש (חדשה בישרא!)

רוטול (פרוטקציה לחברות)

קטמן (או יה, אתה תכתוב סוף סוף!)

נכנסת למונית. הנהג מדברת בדיבורית עם מישהי. מתעלמת מהשיחה ושוקעת במחשבותיי.

הנהג מסיים השיחה, מסתובב אליי: נחשי מי זו היתה?

אני ~משדרת גלי מוח "אני לא בעניין של שיחה עכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: הבת שלי. נחשי איפה היא גרה?

אני ~משדרת גלי מוח "שתוק ועכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: בקונטיקט, ליד האוניברסיטה שם

אני ~נכנעת~: היא לומדת שם?

הנהג: מה פתאום לומדת, היא נשואה.

נוסעת במונית אחרת. הנהג פותח מוסיקה יוונית.

הנהג: זה רק טבעי שאם את נוסעת עם מוניות של "בלפור" תשמעי מוסיקה יוונית.

אני (בקול של חננה מתלהבת): למה, ללורד בלפור היה קשר מיוחד ליוון?

הנהג (שולח בי מבט של "מאיפה נפלה עליי האהבלה הזו"): זה ידוע שבתחנת בלפור יש הרבה נהגים ממוצא יווני.

~צלילי בוזוקי~

יישרתי את השטיח החדש ושאלתי את אבא שלי: "נו, מה אתה אומר על העיצוב"?

אבא: הממ, ובכן, זה מאוד שבדי.

כל דירותיי בתל אביב התאפיינו בקירות צבעוניים (בעיקר צהוב-לימון ואפרסק) ובססגוניות, הרבה כריות ומנורות צבעוניות.

כשעברתי לשבדיה התחננתי בפני השבדי לצבוע איזה קיר במשהו שהוא לא לבן. השבדי נחרד מהרעיון. בלית ברירה נותרתי עם דירה לבנה.

עכשיו, כשיש לי דירה משלי, לא רק שכל הקירות הלבנים, אז גם כל הרהיטים הם עץ/ריפוד בהיר. והשטיחים לבנים. בקיצור, עיצבתי דירה שבדית מושלמת. תהליך הפיכתי לדג קר שאינו מסתדר בארץ האזייאתית הושלם.

למדתי משהו חשוב: אין כמו יום בעבודה עם חברות טובות בשביל לעודד מצב רוח (כן גילה ואיריס, השורה הזו מיועדת אליכן).

קצת פירגון לאחי:

האחיין המתוק בעולם.

לו היו לי חמישים מיליון דולר הייתי:

קונה בית יחסית מבודד.

בבית הייתי מגדלת את ילדיי, שכן אם ביטחוני הכלכלי היה מובטח לא הייתי מהססת לעשות ילדים לבד.

נותנת כסף לקרוביי, כזה שיבטיח להם חיים ברווחה לשארית חייהם.

תורמת ל: ילדים במצוקה ולנשים במצוקה. ולמעוטי יכולת שרוצים ללמוד. ולעידוד הקריאה אצל ילדים. ולעוד המון דברים.

מרשה לעצמי לעסוק רק בכתיבה, בלי לחשוב על הפרנסה המיידית.

אכלתי ארוחת ערב אצל איריס חברתי ובעלה. המנה העיקרית היתה דג דניס אפוי עם שיני שום בתוכו ופטוצ'יני. היה מצוין. לשולחן ישבו גם שני הילדים. אבל רק הילדה בת ה-32 ביקשה מאיריס שתחתוך לה את הראש של הדג כי הוא מסתכל עליה.

גם השבוע עוד לא חוברתי לאינטרנט, הפעם באשמתי. הדירה כבר מחוברת, אבל הלפ טופ שלקחתי מההורים עתיק מדיי בשביל להתחבר לADSL. נו, בשבוע הבא אמור להגיע המשלוח שלי משבדיה ועימו גם לפטופי שאמנם בקושי עובד (מעולם לא התאושש מתקרית התה הירוק. בריא, אבל לא למחשב) אבל לפחות יכול להתחבר לADSL. ועד אז, שוב, מי שלא עניתי למיילו/הגבתי בבלוגו - עימכם הסליחה.

הפרוייקט הזה הוא של הדודה.

מה היה קורה אם לא הייתי עוזבת את החבר הראשון שלי

"ילדים, ילדים, בבקשה תהיו בשקט. מה? כן, אני יודעת שאבא אמר שחשוב להביע רגשות בכל דרך, אבל אבא לא עבד כל הלילה ולכן לא צריך לישון ביום, ואני לעומת זאת כן, ומאוד עייפה". הם נכנעים לי ויוצאים לשחק בחצר. זה יתרון אחד של לגור בנווה צדק, החצר. הבית, לעומת זאת, זה סיפור אחר. כלומר, יש בתים יפים מאוד בנווה צדק, ומשופצים עד כדי נוחות מושלמת, אבל לא הבית שלנו. לנו היה כסף בקושי לשכור את החורבה הזו, שהיא אמנם מאוד אמנותית ונווה-צדקית, אבל לא נוחה בעליל למגורים. יום אחד, כשבעלי יעשה את הפיצ'ר שהוא מתכנן כבר שנים, נקנה בית כאן ונשפץ אותו.

בעלי אוהב את השכונה. הרבה חברים אמנים שלו גרים כאן. ובאמת, יש כאן תחושה אמנותית ויוצרת. אולי זה יעזור לו לגמור סוף סוף את התסריט ולהתחיל בהפקה. למרות שאלוהים יודע מאיפה נביא את הכסף לזה. אם הקרן שוב תדחה אותו, ניאלץ להצטמצם עוד יותר, וגם ככה זה לא נוח לפרנס משפחה מהמשכורת שלי בלבד. אבל שטויות, אני יודעת שההשקעה משתלמת, וכל השנים האלה שאני עובדת בהן בזמן שהוא יוצר בבית את הסרט שהוא בדיוק כמו שהוא רוצה עוד ישתלמו.

בכלל, אני לא צריכה להתלונן. הוא הרי בא לקראתי בכל כך הרבה תחומים. התחתנו למרות שהוא עקרונית, בתור אנרכיסט ואמן, נגד טקסים מחייבים של הממסד. ואז הוא הסכים לילדים, למרות שזה עוד יותר מחייב מנישואים. והוא הרי אבא נהדר, תמיד מוכן לעשות להם שעת יצירה. הם עושים כל כך הרבה דברים ביחד. אז מה אם התרחקתי משאר החברות שלי כי הוא לא מסתדר עם "משפחות בורגניות שנהנות מדברים שטחיים כמו כסף". יש לנו את החברים שלו, והם הרי חבורה כל כך צבעונית של אמנים ויוצרים, וכולם עוד יפרצו ויהיו מצליחים.

טוב, אני אלך להכין משהו טעים לאכול. זה טוב לו ליצירתיות. מי יודע, אולי הוא יתחיל בהפקה של הפיצ'ר בקרוב.

חזרה למציאות:

אחינו הקטן: "את צריכה להחליף וישרים ולמלא אוויר בגלגלים"

אני שולחת לו מבט תוהה ועפעוף תם

דקת שקט עוברת

אחינו הקטן ממצמץ קודם: "טוב, קחי את האוטו שלי ואני אקח את שלך ואטפל בו".

איזה חמוד.