עדי בעולם

הפרוייקט הזה הוא של הדודה.

מה היה קורה אם לא הייתי עוזבת את החבר הראשון שלי

"ילדים, ילדים, בבקשה תהיו בשקט. מה? כן, אני יודעת שאבא אמר שחשוב להביע רגשות בכל דרך, אבל אבא לא עבד כל הלילה ולכן לא צריך לישון ביום, ואני לעומת זאת כן, ומאוד עייפה". הם נכנעים לי ויוצאים לשחק בחצר. זה יתרון אחד של לגור בנווה צדק, החצר. הבית, לעומת זאת, זה סיפור אחר. כלומר, יש בתים יפים מאוד בנווה צדק, ומשופצים עד כדי נוחות מושלמת, אבל לא הבית שלנו. לנו היה כסף בקושי לשכור את החורבה הזו, שהיא אמנם מאוד אמנותית ונווה-צדקית, אבל לא נוחה בעליל למגורים. יום אחד, כשבעלי יעשה את הפיצ'ר שהוא מתכנן כבר שנים, נקנה בית כאן ונשפץ אותו.

בעלי אוהב את השכונה. הרבה חברים אמנים שלו גרים כאן. ובאמת, יש כאן תחושה אמנותית ויוצרת. אולי זה יעזור לו לגמור סוף סוף את התסריט ולהתחיל בהפקה. למרות שאלוהים יודע מאיפה נביא את הכסף לזה. אם הקרן שוב תדחה אותו, ניאלץ להצטמצם עוד יותר, וגם ככה זה לא נוח לפרנס משפחה מהמשכורת שלי בלבד. אבל שטויות, אני יודעת שההשקעה משתלמת, וכל השנים האלה שאני עובדת בהן בזמן שהוא יוצר בבית את הסרט שהוא בדיוק כמו שהוא רוצה עוד ישתלמו.

בכלל, אני לא צריכה להתלונן. הוא הרי בא לקראתי בכל כך הרבה תחומים. התחתנו למרות שהוא עקרונית, בתור אנרכיסט ואמן, נגד טקסים מחייבים של הממסד. ואז הוא הסכים לילדים, למרות שזה עוד יותר מחייב מנישואים. והוא הרי אבא נהדר, תמיד מוכן לעשות להם שעת יצירה. הם עושים כל כך הרבה דברים ביחד. אז מה אם התרחקתי משאר החברות שלי כי הוא לא מסתדר עם "משפחות בורגניות שנהנות מדברים שטחיים כמו כסף". יש לנו את החברים שלו, והם הרי חבורה כל כך צבעונית של אמנים ויוצרים, וכולם עוד יפרצו ויהיו מצליחים.

טוב, אני אלך להכין משהו טעים לאכול. זה טוב לו ליצירתיות. מי יודע, אולי הוא יתחיל בהפקה של הפיצ'ר בקרוב.

חזרה למציאות:

אחינו הקטן: "את צריכה להחליף וישרים ולמלא אוויר בגלגלים"

אני שולחת לו מבט תוהה ועפעוף תם

דקת שקט עוברת

אחינו הקטן ממצמץ קודם: "טוב, קחי את האוטו שלי ואני אקח את שלך ואטפל בו".

איזה חמוד.

חגית חברתי הטובה החלה ללמוד לימודים אמנותיים משהו. ביום הראשון ללימודים היא הוקפה בבנות כיתתה החדשה, כולן בנות 21-22, שתהו בת כמה היא. כשענתה 32 השתוממו כולן. "32??" אמרה אחת מהן, "לא הייתי מנחשת. את ממש שמורה!"

שמורה??? ממתי אומרים שמורה על גיל 32??? 

לא משנה באיזו שעה אני מקשיבה, אני לא מזהה אף לא שיר אחד בגלגלצ. יצא לי לנהוג שעה רצוף, ובכל השעה הזו היה רק שיר אחד שהכרתי. מיי גוד, שנתיים לא הקשבתי לרדיו ויוצא שאני מחוץ למעגל.

אני מאוד מרוצה מ"אהבה גדולה". ומ"יס דוקו".

סיבוב בדיזינגוף עם גילה הסתכם - כמובן - בגופייה בנעמה בצלאל. שבתי הביתה. ואכלנו צהריים במה שהיה פעם "כסית", ועכשיו יש שם משהו שאני אמורה להכיר (גילה אמרה את זה בטון כה בוטח): הביסטרו של "אידלסון 10". היה אוכל טוב (מאפים משו משו), שירות איטי להחריד. המקום עוד בהרצה, אז עוד אין עסקיות למרות שמובטחות בתפריט.

מה הקטע הזה של מתווכים לשים מודעה ממש שווה בחלון משרדם, ואז להתנצל שזו כבר לא אקטואלית אבל "תגידי לנו מה את מחפשת ונמצא לך". ראיתי מודעה בחלון, שני חדרים משופצת ברוטשילד במחיר הגיוני, מייד נכנסתי מתנשפת (רוטשילד היא כמובן השדרה הכמעט הכי אהובה עליי. הכי אהובה עליי - למגורים - זו ח"ן). "אה, זה כבר לא אקטואלי", הצטדקה זו שישבה שם, "אבל תשאירי טלפון ונחזור אלייך". ררר.

אז הערב פגשתי את חבצלת. והיו שם כל כך הרבה מאפייני חבצלת, שזה היה ממש מצחיק.

קודם כל, נפגשנו בקיוטו, לארוחת סושי (להלן: מאפיין חבצלת א'). חבצלת הגיעה במיני פלוס המגפיים מעמנואל (שחייבים לפרגן, הם שווים בטירוף). שתינו מייד התנצלנו אחת לפני השנייה שאנו כה לא מטופחות (שקרנית, היא נראתה מצוין), ובירכנו על האור העמום בקיוטו, שלא מאפשר לראות כלום (נוט טו סלף: דייטים - רק שם).

הזמנו מייד קומבינציות סושי. חבצלת אכלה את שלה, בעוד אני לא סתמתי את הפה עם סיפוריי ולא נגעתי באוכל. יצא שהייתי בפיגור רציני באוכל, וחבצלת המסכנה נאלצה לאכול ממש לאט כדי שלא ייצא שאני צריכה לאכול לבד. באיזשהו שלב צלצל הבנזוג של חבצלת לסלולרי שלה, בעודו בחו"ל (להלן: מאפיין חבצלת ב'), ובעוד חבצלת מדברת איתו, אני החלטתי להדביק את הפער באוכל ולאכול את הסושי שלי. חבצלת נאלצה לצפות בי בעודי מנסה לאכול את הסשימי בידיים, אחרי שנשבר לי מהצ'ופ סטיקס, ואז ראתה אותי גם אוכלת את הרולים ולא מצליחה לפרק אותם כמו שצריך, האצות נתקעות לי בין השיניים והאורז מתפרק על השולחן. אכן, הייתי אלגנטית מתמיד.

אבל חבצלת שרדה את זה בגבורה, וככה עברנו להשוואות חברים. מוצג מספר 1בפינתנו "העולם קטן": אחד מהקולגות האהובים עליי בכל הזמנים היה עם חבצלת בצבא. מוצג מספר 2 בפינתנו "העולם קטן": חבצלת גרה באותו יישוב בשרון כמו חברתי חגית-לא-בקליפורניה. מוצג מספר 3 וההוכחה הסופית שהעולם קטן מאוד: הבן של חבצלת והבן של חגית באותה כיתה. אני בטוחה שאלוהים מנסה לומר פה משהו.

אחרי זה הגיע התה. לצורך הדגמה אחרונה לקלוציותי הצלחתי לקרוע את התיון ולפזר את התה על השולחן. חבצלת הצליחה לשמור על פני פוקר והציעה לי את התיון שלה. זה היה מאוד יפה מצידה. ובכלל, אני מעריכה מאוד שאחרי היום הארוך שהיה לה היה לה כוח לפגוש אותי ולהאזין לסיפוריי הבלתי נדלים.

בסוף הארוחה קמנו מהשולחן. בעוד חבצלת מתרחקת מהאיזור גיליתי שהיא שכחה את הסלולרי שלה על השולחן (להלן, מאפיין חבצלת ג'). היה מאוד חבצלתי.

מי היה מאמין שאשכח 1#

לא שותים מים מהברז. לא טעים.

מצאי נקודות אור 1#

ישבתי בחצר של אבא ואמא בחצות, עם ההורים, אחי הקטן וחגית-כבר-לא-בקליפורניה (שהגיעה לשדה כדי לאסוף אותי!). לא היה קר בכלל. אכלנו גויאבות.

מי היה מאמין שאשכח 2#

אם רוצים להתרחץ באמצע הלילה, צריך להדליק את הבוילר.

הלם תרבות 1#

הזמנתי מונית.

הנהג איחר בעשר דקות.

כשנכנסתי למונית, די כועסת, כולי מוכנה להתנצלות שבטח אשמע ממנו, הוא צעק עליי שהמיספור ברחוב של ההורים שלי מוזר. מרוב הלם נותרתי בלי תשובה.

מצאי נקודות אור 2#

נהגתי לסופר. אני עוד זוכרת איך לנהוג.

הלם תרבות 2#

נהגתי אל חגית, בדרך חתכה אותי מכונית, פשוט נסעה בין שתי מכונית בלי נתיב. מרוב הלם נסעתי את שאר הדרך על 80 קמ"ש בכביש המהיר. (לציבור הנהגים: כן, זו הייתי אני).

הלם תרבות 3#

אני לא מבינה את העברית העכשווית. ווט דה פאק זה "נפלה עליי עז"? (אין צורך להסביר, חגית ובעלה ביזבזו כמה דקות מחייהם והסבירו לי. לא שוכנעתי).

מצאי נקודות אור 3#

אכלתי קילו מלפפונים חמוצים תוצרת בית (סבתא).

~שיט, עכשיו אבא שלי יקרא פה ויבין מי גמר לו את המלפפונים~

הלם תרבות 4#

אמרתי כבר לכמה אנשים "טאק", שזה תודה בשבדית. יצאתי מהבית ואמרתי לאבא שלי "היי דו", שזה ביי בשבדית. והכי גרוע: עניתי לטלפון "הלו יה", ורק קשישים שבדים עונים ככה לטלפון.

הלם תרבות 5#

תמיד היה מלוכלך פה ככה? הכל נראה לי מוזנח ומפויח.

איחולים לעתיד

לצאת מההלם, להצליח לראות שוב למה חשבתי פעם שתל אביב יפה, להרגיש בבית.