עדי בעולם

"הן נפגשו, אחר צהריים אחד בחורף, בדירה של רונה ברחוב הס, שהמטבח הענקי, הפתוח, בו ישבו, פנה לחצר אחורית מלאה צמחייה סבוכה שמתוכה מציצות כמה צמרות דקלים, שנראו לשירה לא שייכים, כמו הדקלים האחרים הפזורים בלב העיר. היא התפעלה מהחלונות הגדולים, ריבועי זכוכית מקובעים במסגרת ברזל צבועה בתכלת, ואמרה שתמיד חלמה שכשיהיה לה בית משלה יהיו בו חלונות כאלה".

("תאונות", יעל הדיה)

לא מזמן סיימתי לקרוא את "שם הוורד", והתחלתי לקרוא את "תאונות". את "שם הוורד", למרות שהוא מרתק, לקח לי קצת זמן לסיים. אולי בגלל שקריאה על מאבק הפרנציסקנים באפיפיור היא קצת יותר מאמצת מקריאה על נושאים שאני מבינה בהם יותר. "תאונות", לעומת זאת, רץ. הוא כתוב אמנם בשפה קריאה (אם כי לא בסגנון שאני אוהבת), אבל זה לא בגלל זה. זה בגלל הסיפור, ואני מצטטת מהכריכה: "תל אביב של שנות התשעים היא הרקע שעליו מתרחש סיפור האהבה... זהו רומן עירוני מאוד...". אז זהו, שתל אביב, שנות התשעים, סיפור עירוני, זה בדיוק אני.

בשבע השנים שיצא לי לגור בתל אביב, בין הצבא למעבר לשבדיה, הייתי ברוב הזמן סטודנטית, ובחציו, סטודנטית תפרנית במיוחד. עם הלימודים עבדתי בעבודות סטודנטים, שירות לקוחות וכאלה, עבודה במשמרות, לפי איך שהסתדר עם הלימודים ולפעמים גם בלי שהסתדר, וכסף קטן בסוף החודש, שהספיק לשכר הדירה ועוד קצת מאוד. בגלל זה גרתי בדירות עלובות, עם עוד שני שותפים, עם מטבחים שהיום אין סיכוי שאני אטעם משהו שיצא משם (טוב, זה גם בגלל שהיינו שותפים שלא הקפידו על ניקיון במיוחד), עם שירותים שאין סיכוי שאני אצליח להשתין בהם היום, ועם מקלחות שכף רגלי היחפה לא תדרוך בכאלה יותר. למרות הרושם שעשוי להצטייר, הייתי מאושרת עד הגג. גרתי במרכז המרכז, הכרתי המון אנשים חדשים, זו היתה אחת התקופות היותר רומנטיות בחיי.

ועדיין, לפעמים יצא לי לבקר בדירות בתל אביב שהבעלים שלהן שיפצו אותן לגמרי, עיצבו את כל הדירה מחדש, עם מטבחים פתוחים ורצפת קרמיקה וחלונות בלגים. זו היתה תקופה הבועה, והרבה עשירי הייטק חדשים קנו דירות ישנות בתל אביב והפכו אותן לדירת החלומות שלהם. זה עיצבן אותי, כי לי כמובן לא היה מזגן, מה שאומר שבקיץ ישנתי עם חלונות פתוחים, והרעש שעשו השיפוצים העיר אותי כל בוקר מוקדם, ואין דבר יותר מעצבן מלהתעורר לקול פטיש אוויר אחרי שעבדת במשמרת לילה במוקד שירות הלקוחות, ואת יודעת שאת מתעוררת בגלל שהשכנים היאפים שלך מחליפים את הרצפה למשהו יותר יוקרתי.

בכל פעם שביקרתי בדירה כזו, פרט להתפעלות כנה שקינאה בצידה, תהיתי לעצמי אם גם לי תהיה כזו. בדירות האלה תמיד היו מקררים גדולים וחדשים, מלאים בדברים שלי עוד לא יצא לאכול אז מעולם, בשעה שבמקרר שלי, אמקור ישן, היו בעיקר חסה, גבינה צהובה, מלפפונים ופיתות, הדברים הכי זולים בסופר. לכן, כשקראתי ב"תאונות" את הקטע ששירה, סטודנטית בת עשרים ושש, מבקרת בדירה של רונה, פסיכולוגית בת שלושים ושש, לא יכולתי שלא להיקלע לדז'ה וו.

"ושירה קינאה בה שיש לה חברות אמיתיות עם מקצועות אמיתיים, שחייהן מלאים כנסים ושבתונים ותחביבים והריונות, ולמרות שהיתה צעירה מרונה ומחברותיה, הרגישה כאילו עשר השנים המפרידות ביניהן עברו כבר וחשבה שמה שהיא מרגישה עכשיו זה לא הבעיטות הקטנות של תוכניות גדולות לעתיד, אלא אכזבה מראש על דברים שלעולם לא יקרו...

"מהרגע שנכנסה לדירה הרגישה שהיא נתונה למתקפה של ריחות רכים: ריחות האמבטיה והמטבח, ריח האגסים והבצק, ריח התה, ריח הסיד של הקירות, והריחות הסמויים: ריח השיחה, ריח ההריון, הריח של היום בו גם לה יהיה רוסטביף במקרר, וריח הפחד שזה לעולם לא יקרה".

(שם).

לקרוא את הספר הזה כאן, רק מראה לי שאי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. אם מישהו היה אומר לי שבמקום בדירה משופצת עם רצפה מצויירת ומיזוג מרכזי, רצוי קרוב לשדרות רוטשילד, אני אמצא את עצמי בדירה עתיקה עם רצפת פרקט ולא צריך מיזוג, לא הייתי מאמינה. אבל עובדה.

*ויש לי עוד תובנות מהספר, כי יש שם דוגמה מעולה לאיך נשים (אבל המקרה הזה יכול לקרות בהחלט גם להפך) לא מזהות את מי שטוב להן גם כשהן גרות איתו, ולעומת זאת שומרות אמונים לגבר הכי מנייאק שזורק אותן כל יומיים. זה מזכיר לי כל כך הרבה מערכות יחסים שראיתי ושמעתי. אבל זה עניין לפוסט אחר.

זהו, אפשר לנשום. אני אחרי המסיבה הגדולה.

אז מה היה לנו?

את האוכל והשתייה כבר תיארתי בפוסט או שניים לפני, ורק נציין שעשיתי את דיפ הקארי של קטמן בגירסתו הפחות חריפה, ועדיין יצא מספיק חריף בשביל שפולניה חיוורת כמוני תשתה הרבה (אבל לעומת זאת האורחים חובבי החריף היו מרוצים מאוד). חוץ מזה קיש הקשקבל נטרף הרבה יותר מהר משתיכננתי (אגנה והחבר שלה איחרו ולכן אפילו לא זכו לטעום), וגם סלט הפסטה היה הצלחה מפתיעה (בפעם שעברה נשאר לי יותר מדיי, אז הפעם הכנתי פחות, והופה, זה נגמר לפני שמצמצתי. אופס). כבר התחלתי לחשוד שלא הכנתי מספיק אוכל. אבל זה בסדר, העוגה שהכנתי היתה פצצת שוקולד עשירה, שני ביסים ממנה הבטיחו שאף אחד לא יוכל להכניס אוכל לפיו יותר באותו ערב. העוגה עצמה, אגב, לוותה במשבר אפייה קל: מדובר במתכון העוגה של המסעדה "יועזר בר יין", וזה מתכון מאוד קפדני, שלא לומר פלצן ברמות קשות (אפו בתנור 16 דקות, הוציאו מהתנור וכסו בצלחת למשך 12 דקות. ואם פיספסתי בדקה, מה קרה?). אז הייתי קצת מודאגת כשגיליתי שיש לי בבית חמישים גרם חמאה פחות ממה שהמתכון מבקש, אבל שיחת סקייפ בהולה לקטמן, ובאדיבות לודוויג שעמד לידו, הורגעתי שלא יקרה כלום אם חמישים גרם יהיו מרגרינה במקום חמאה. העוגה, אגב, היתה עם נרות והכל, והבנזוג כיבה אותם אחרי שכולם שרו לו "יום הולדת שמח" בשבדית.

והמשחקים. אוהו, פה יש לי הרבה קרדיטים לחלק. אז ככה. ראשית, משחק באדיבות מיכליקה ובהשראת "עמוק באדמה". הדבקתי על גב כל מי שנכנס לדירה תווית ובה שם של סלבריטי. הרעיון הוא שאנשים יכולים לראות מי הם האנשים האחרים, אבל לא מי הם עצמם, וצריכים לנחש בעזרת רמזים שמקבלים מאחרים. ככה למשל, הדבקתי על שרה האיטלקיה את התווית "מדונה", ועל החבר שלה את התווית "מייקל ג'קסון". הבנזוג זכה להיות "האפיפיור יוחנן פאולוס השני", וכל מי שנכנס לדירה אמר לו שהוא נראה הרבה יותר טוב ממה שהיית מצפה מאדם במצב בריאותו הנוכחי. חברתי רווית זכתה להיות "ג'וליה רוברטס", אבל לא הבינה כשאנשים אמרו לה שזה מפתיע שיש לה זמן למסיבות כשיש לה תאומים בבית, כי מסתבר שהיא לא ידעה שג'וליה ילדה לאחרונה. היא ניחשה אחרי כשהבנזוג שאל אותה אם היא אוהבת שקנאים. החבר שלה, דימה, שהיה "ג'יימס בונד", ניחש שנייה אחרי שהבנזוג שאל אותו איך קוראים לו, וענה: "בונד. ג'יימס בונד".

פורד זכה להיות "ג'.ר.ר. טולקין", וניחש אחרי שהבנזוג אמר לו שהוא מאוד פופולרי בניו זילנד. על אחותו של הבנזוג הדבקתי את התווית "הנסיכה ויקטוריה", הלא היא יורשת העצר השבדית, אבל לקח לה המון זמן לגלות את זה. עם החבר של אחותו הייתי קצת נקמנית, בגלל שהוא די אנטי ישראלי, ולכן הדבקתי עליו את התוית "אריאל שרון", וכולם עוד השתעשעו בלומר לו שהוא עושה הרבה למען השלום ואוהב כבשים. הוא היה מזועזע כשהוא גילה מי הוא. על אגנה הדבקתי את "המלכה אליזבת' השנייה" ועל החבר שלה את "יוסף סטאלין". יואקים, החבר הטוב של הבנזוג, זכה להיות "דייגו מראדונה", וכולם אמרו לו שהוא הרבה יותר רזה ממה שהם דימיינו, מה שהפתיע אותו מאוד כי הוא די שמנמן בעצמו.

ואני? הבנזוג הדביק עליי את "הנסיכה ליאה", גיבורת "מלחמת הכוכבים", וישר אמר לי שהוא מעדיף את התסרוקת הנוכחית שלי על פני הקודמת. שאר האנשים אמרו לי שהם מחבבים את המשפחה שלי חוץ מאבא שלי, שהפך למרושע, ולא קלטתי למה הם מתכוונים. פורד מאוחר יותר רמז לי ש"אני אוהבת לחמניות", סוג של רמז לתסרוקת המפורסמת ההיא, רק שאני לא קלטתי שהוא מדבר על קוקיות ביזאריות אלא חשבתי על לחמניות בצורתן הגשמית. מכאן הסקתי שאני בת למשפחת אופים מפורסמת, רק שלא הצלחתי לחשוב על אף אחת כזו. רק אחותו של הבנזוג, שרמזה שאחד מקרובי משפחתי סובל מאסטמה קשה, גרמה לי להיזכר בדארת' ויידר, ומכאן הדרך היתה קצרה.

אז זה היה משחק הסלבריטיז. המשחק הבא היה משחק ה"עשיתי משהו שאחרים לא עשו", באדיבות ערן רבל. הרעיון הוא פשוט: אומרים משהו שעשיתי בעבר (כמו "קפצתי באנג'י") ובודקים אם עוד מישהו במעגל עשה את זה. אם כן - אתה יוצא מהמשחק. אם לא - אתה ממשיך לשלב הבא. בשלב הבא שוב צריך לומר משהו שעשית, רק עם יותר הגבלות (למשל, בלי דברים שהם במסגרת העבודה, כלל שהוחלט עליו אחרי שכולם הבינו שהבנזוג יכול לומר כל סיבוב שהוא הוכיח איזה בעיה מתמטית סבוכה שברור שאף אחד אחר בחדר לא הוכיח). לשלב הבא עולים שוב, רק אלה שעשו משהו שאף אחד אחר לא עשה, והפעם היו הגבלות רציניות יותר - רק דברים שעשית בעשרים וארבע שעות האחרונות, וכו וכו. המנצח הוא זה שנשאר אחרון עם דברים שאף אחד אחר לא עשה. במשחק הזה שמעתי המון דברים ביזארים, חלקם מטרידים, על החברים שלנו: רווית, למשל, נפלה פעם לבור ביוב (קרעה אותנו מצחוק עם הסיפור), יואקים פוצץ רמזור (עם חומרי נפץ!), החבר של שרה קטע חתיכת אצבע לבן דוד שלו ("בטעות", נשבע לנו), והיו עוד כמה. אחד הקטעים הכי ביזארים היה כשיואקים אמר בסיבוב השני שהוא הרס תיבות דואר (מתברר שהוא היה ונדליסט לא קטן. לא הייתם מנחשים עם צורתו החננית היום), ובעוד אני ציפיתי שאף אחד אחר לא יאמר שהוא עשה את זה גם, גם הבנזוג (?!) וגם החבר של שרה הצביעו ואמרו שהם עשו את זה גם. אה? מי זה האנשים האלה בסלון שלי?

המשחק הבא היה משחק העובדות, שהמצאתי לבד (יש סיכוי שקיבלתי השראה במקום אחר, אבל אני ממש לא זוכרת). הרעיון הוא כזה: אני מקריאה עובדה, כמו "בירתה של בולגריה היא סופיה". הראשון שאומר "נכון", מקבל נקודה. אממה, יש קטץ'. בין העובדות פזורות גם עובדות לא נכונות, כמו "הבל היה הרוצח הראשון בתנ"ך" מה שמבלבל, כי אנשים זוכרים אותו קשור למקרה הרצח הראשון, רק שוכחים שהוא היה הנרצח ולא הרוצח. אם אומרים "נכון" על עובדה לא נכונה, מקבלים מינוס נקודה. אז מצד אחד חייבים למהר לומר "נכון", כי אחרת מישהו יקדים אותך, מצד שני חייבים לחשוב על שנייה ולוודא שזה אכן נכון. נרשמו כמה מקרים משעשעים, כשהקראתי את העובדה "ישו נולד בנצרת", מה שבילבל לא מעט נוצרים בסלון, ששכחו שהוא נולד בבית לחם. או מוקש שהטמנתי במיוחד, שידעתי שבטוח יהיה מי שיטעה בו, "בירתה של ישראל היא תל אביב". החבר של אחותו של הבנזוג צעק ישר "נכון", ועוד אחר כך התווכח איתי החוצפן ש"הממשלה שלכם יושבת בתל אביב". כל הישראלים בסלון נאלצו לענות לו שלא.

אחרי המשחק הזה שיחקנו במשהו שמצאתי באתר משחקים ששלחה לי חברתי חגית מקליפורניה. לוקחים שני זוגות, מכסים לגבר את העיניים, ואילו על האישה תולים עשרה אטבי כביסה. הם צריכים למצוא את האטבים ולהוריד אותם. הראשון שמוריד את כולם ניצח. זה היה משחק מאוד משעשע. לסיבוב הראשון התנדבו שרה האיטלקיה והחבר שלה, ורווית ודימה. על שתיהן תליתי מקלות כביסה בהנאה די גדולה, כולל במקומות מביכים משהו, כמו באמצע החזה. פקדתי "התחל" ושני הגברים החלו במסע למציאת האטבים. החבר של שרה הוריד תשעה אטבים מהר מאוד, ונשאר לו לגלות רק אחד, זה שעל הציצי שלה. הוא מישש את כולה, כולל במקומות טיפה יותר אינטימים, רק לא בציצי, ולא הצליח למצוא אותו. בינתיים, דימה, חסר עכבות שכמוהו, הוריד מרווית את כל מקלות הכביסה. דימה ורווית ניצחו, כששרה צועקת על החבר שלה במבטא איטלקי כבד ולגמרי ברצינות: "אתה אף פעם לא נוגע באיזור הזה מספיק!" היה מאוד משעשע.

לסיבוב השני של המשחק הזה נודבו, בלחץ הקהל, הבנזוג ואני, נגד אחותו והחבר שלה. הפעם חל מהפך. עיניהן של הנשים כוסו, ורווית ושרה התנדבו לשים מקלות כביסה על הגברים. כלומר, זה היה אני נגד אחותו של הבנזוג, שזה חזית מלחמה די רגישה גם ככה. אני שמחה לומר ששמרתי על הכבוד הישראלי וניצחתי. ייפייי! אפילו ששרה חסרת הבושה שמה לבנזוג מקל כביסה בין הרגליים (רק מה, גם לי אין בושה. מצאתי את זה ראשון מכל האטבים).

זה היה המשחק האחרון, ואחריו עברנו לטקס פתיחת המתנות. פה, אין מה לומר, האורחים שיחקו אותה במתנות בול. פורד ויואקים העניקו לבנזוג ספרי מדע בדיוק כמו שהוא אוהב (למרות שאני מודה שעזרתי עם רשימת ספרים שהבנזוג הכין מבעוד מועד), רווית ודימה קנו לו בקבוק "פרנג'ליקו", ליקר אגוזים, שהבנזוג מאוד אוהב, אחותו והחבר שלה העניקו ספר מדע בדיוני עב כרס לצד רביעיית בקבוקי בירה מיוחדים שהם הביאו במיוחד כל הדרך מבלגיה, שרה והחבר שלה העניקו לו ספר בישול יפהפה על בישול איטלקי, ובתוכו, מתנה מיוחדת: המתכון הפרטי של שרה לטירמיסו, כתוב על דף מעוטר. אגנה והחבר שלה העניקו לנו סט הגדלה למשחק שיש לנו, שאנחנו מאוד אוהבים, בשם "סטלרז". אני קניתי לבנזוג כבר בשבוע שעבר נגן אם פי שלוש, אבל לכבוד המסיבה קניתי לו משהו קטן משעשע: מזוודה לבננה, שזה בדיוק מה שזה נשמע. זה מן כלי פלסטיק צהוב, בצורת בננה, שמיועד לאנשים שלוקחים בננה בתיק שלהם ולא רוצים שהיא תימעך על שאר הדברים. עטפתי את זה בצורה כזו שהצורה החשודה של הבננה נשמרה (זה נראה, לט'ס פייס איט, כמו ויברטור), ועוד שמתי על זה פתק: "אני חושבת שאתה צריך את זה. עדי". הבנזוג שלח בי מבט מודאג לפני שפתח את זה לפני כולם, וארשת הקלה ברורה נרשמה על פניו כשגילה שזה תיק לבננה.

ואחרי זה אנשים התחילו להתפזר. אפשר לסכם שהיתה מסיבה חביבה. היה קשה לבחור משחקים, ואני רוצה להגיד תודה רבה לאנשים שעזרו לי לפני שני פוסטים ותרמו משחקים ועצות: תודה רבה! ולקינוח, עוגה:

וכיוון שאני לא מצליחה למצוא לינק ראוי, אז הנה תמונה של תיק הבננה:

אוחח, אני בקושי יושבת מול המחשב.

ככה זה כשאוכלים יותר מדיי.

היינו בארוחה המקסיקנית אצל דיאנה והחבר שלה. הבנזוג ואני החלטנו להגיע על אופניים, בקטע של "ככה יותר בריא". למרבה הצער גילינו שני דברים בדרך: א. הדירה של דיאנה שוכנת בראש גבעה תלולה המיוחד, מה שגרם לי להתנשף כמו דארת' ויידר (ראינו אתמול את הסרט. דווקא אהבתי יותר מכל הטרילוגיה החדשה), בעוד הבנזוג מדווש בקלילות לידי כאילו כלום. ב. הבנזוג לא זוכר איפה בדיוק יוצא הרחוב, מה שגרם לנו להתברבר קצת, כמובן שבכיוון עם העלייה היותר תלולה. איחרנו בעשרים דקות.

אבל לא נורא. דיאנה נפנפה בשלווה "אנחנו בזמן לטיני היום, אתם יכולים לאחר כמה שאתם רוצים". במרפסת הדירה שלהם כבר ישבו שרה האיטלקיה והחבר שלה, נהנים מהשמש (שמונה בערב והשמש אפילו לא מתקרבת לשקיעה. תענוג). דיאנה הושיטה לנו כוסיות מרגריטה טבולות במלח. אחח... איזו מרגריטה. אמיתית, עם המון ליים. ישבנו שלושת הזוגות במרפסת, מסתכלים אל העצים ליד המרפסת, אל השמש המנמיכה, נהנים מהבריזה. תענוג.

אחרי זה ניגשנו לארוחה. קערת גוואקמולי ענקית (היא השתמשה בעשרה אבוקדו לגוואקמולי הזה. אני לא מאמינה כמה גוואקמולי אכלנו) עם נאצ'וס מצויינים ("אל תקנו את הזבל של טקס מקס", הזהירה דיאנה ונפנפה באיזו שקית שלא ראיתי מעולם לפני. "רק אלה טובים"). ואז התחיל האוכל להגיע. טאקוס רכים ממולאים בבשר מיובש שבושל - זה היה ממש מפתיע, זה היה בקר, אבל הבשר הכי רך שאכלתי אי פעם. ליד זה הוגשה שעועית שחורה עם גבינה שתובלה באניס. נשמע מוזר, היה מצוין.

יחד עם זה הוגשה סלסה שדיאנה עשתה לבד, עם המון כוסברה. "זה קצת חריף", היא הזהירה אותנו. לגבי הטאקוס היא דווקא לא הזהירה. שרה לקחה ביס אחד, האדימה לגמרי, וחירחרה: "קצת חריף הטאקוס האלה". "מה פתאום", תהתה דיאנה, "זה רגיל". לקחתי ביס גם אני, וכמעט נשרפתי בפה. שרה שלחה אליי מבט מבין. שאר הסועדים - שלושת הגברים ודיאנה שפכו לעצמם סלסה חריפה על הטאקוס האלה כאילו כלום. אני ושרה לעומת זה אכלנו בקצב של על כל ביס - שתי כוסות מים. התמלאנו די מהר...

אחרי זה פרשנו לסלון, שרועים על הספות בלי יכולת לזוז. "סייאסטה", הצהירה דיאנה, ושרה מייד התבדחה על זה שבאיטלקית, המונחים "סייאסטה" ו"זין קטן" מאוד דומים אחד לשני (פיזולרו ופיסטולרו, משהו כזה) אז אף גבר לא מצהיר שהוא לוקח סיאסטה.

אחרי אתנחתא קלה הוגש הקינוח - פלאן ענק, מכוסה ברוטב קרמל. יאממ יאממ. פתאום גיליתי שבעצם בכל זאת יש לי קצת מקום לאכול.. זה היה פלאן מעולה, אבל אחריו באמת כבר לא יכולתי לזוז.

ואז, אחרי חצי שעה או משהו, הלך החבר של דיאנה למטבח, וחזר עם בקבוק שמפניה. שרה, דיאנה ואני קיבלנו את הציון במבחן המסכם של הקורס היום. שרה ואני קיבלנו מצוין, דיאנה טוב מאוד. "יש סיבה לחגיגה", הכריז החבר של דיאנה, וכולנו שתינו שמפניה (שלושת הגברים הרימו כוסית לכבוד "הבנות").

אחרי זה באמת שכבר לא יכולתי לזוז. מזל שכל הדרך הביתה היתה בירידה, רק ישבתי על האופניים ולא הזזתי אף איבר.

יום שישי בשבוע שעבר, טקס חלוקת הפרס. כולם מסתובבים עם תגי שם, כולל אני. הבנזוג מוביל אותי לעבר פרופסור אמריקני שמבקר בשטוקהולם. מדובר בפרופסור בכיר מאוניברסיטה מהטובות ביותר בעולם, ובארבעת הימים שהוא שהה בשטוקהולם עסקו הפרופסורים השבדים בדאגה לשלומו ושביעות רצונו. הבנזוג מפלס את דרכינו בין ים אנשי האקדמיה המקיפים את הפרופסור, מכחכח בגרונו בהתרגשות, ואומר "תרשה לי להכיר לך את זוגתי". הפרופסור האמריקני מסתכל על תג השם שלי, מרים את הראש אליי, ואומר בעברית במבטא אמריקאי כבד: "את ישראלית?" דממה משתוררת במעגל, גם אני בעצמי די בהלם. אין לו שם יהודי במיוחד, והבנזוג השביע אותי מראש להתנהג יפה. בסוף אני מתאוששת ואומרת, בעברית גם כן, שאכן, ישראלית. הפרופסור מחייך, מצביע על הבנזוג ואומר בעברית "הוא מבין משהו בעברית?" "כלום", אני עונה בחיוך. " טוב מאוד", צוהל הפרופסור, "את יכולה לדבר עליו חופשי".

מסביבנו כמה אנשי אקדמיה שבדים בכירים, מתאמצים להבין מה לעזאזל קורה פה. חלק נועצים מבטי שטמה בבנזוג, שהביא בחורה דוברת שפה אקזוטית וגנב את ההצגה, בזמן שהפרופסור האמריקני החביב, יהודי שומר כשרות מתברר, מנהל איתי בנחת שיחה על החיים בשבדיה לעומת ישראל. על פרצופו של הבנזוג מצטיירת בבירור הבעת דאגה, מה אני אומרת לפרופסור המכובד, שאני לא אעשה לו פאדיחות. הוא נרגע קצת כשהפרופסור חוזר לאנגלית, מחייך בחביבות אל שנינו ומציע שעוד נדבר בהמשך. "אין כמו בת זוג ישראלית", אני לוחשת לבנזוג.

אתמול, שעת צהריים. שרה האיטלקיה משאירה לי סמס אופייני, בלי יותר מדיי מקום להתווכח: "צ'או עדי, עוד חצי שעה אני אצלך. תהיי מוכנה עם האופניים". כששרה מגיעה מתברר שהיא לוקחת אותי לפגוש את החברה האיטלקיה הכי טובה שלה פה, אלייזה. בפגישה עם אלייזה היא מושיטה לי את היד, ואומרת בעברית "נעים מאוד". מתברר שלא אלייזה, עליזה. היא פה כי היא מתחתנת עם בחור יהודי שבדי. נו, מה יש לומר.

אתמול, שעתיים אחרי זה. שרה ואני נפגשות בקניון עם דיאנה המקסיקנית. "אני רוצה להכיר לכם את ידיד שלי", היא אומרת ומובילה אותנו לאחת החנויות. מאחורי הדלפק בחנות עומד בחור, נראה מקסיקני לחלוטין. הוא שואל משהו את דיאנה בספרדית, משפט שנגמר ב"ישראליאנה". היא מצביעה עליי. הוא ניגש אליי ואומר בעברית: "נעים מאוד, אני ראול. מאוד אוהב את ישראל". נו מה, גם יהודי. היה כמה שנים בקיבוץ בתור נער. מואי מואי שמח לפגוש אותי.

בלי כל קשר ליהודים: הארוחה הבינלאומית הבאה תתקיים מחר. דיאנה המקסיקנית הזמינה אותנו ואת שרה והבנזוג שלה לארוחה מקסיקנית אותנטית. אהה! ידעתי שישתלם להזמין את כולם לארוחה ישראלית... סוף סוף נראה מה זה אוכל מקסיקני אמיתי (דיאנה אומרת שכל מה שאנחנו אוכלים בד"כ זה לא מקסיקני אמיתי, רק טקס מקס).