עדי בעולם

כי החורף שוב כאן

עשר מעלות וגשם

אבל יש דרכים להתעודד

מחר ההורים שלי נוחתים כאן

וגם אחינו הקטן

לשבועות

צריך להיות כיף

הבנזוג נחת לפני יומיים

גם הוא מהארץ

מכאן הוא מבקש למסור ד"ש חם

לסלקטור שעיכב אותו סתם

שעתיים

עד שכל המטוס חיכה רק לו

ונותר כל כך מעט זמן שכמעט פיספס את הקונקשן

רק כמעט

היה מספיק זמן לנוסעים להגיע למטוס הבא

אבל לא למזוודה

היא הגיעה יומיים אחרי

טוב שהוא לא קנה לי בורקס

בזמן האחרון אני מהרהרת בגיל

שלי

של אחרים

הרבה יותר נוח להיות צעירה

כלומר, יותר צעירה ממה שאני עכשיו

לא שאני לא צעירה

מאוד צעירה!

ילדונת!

איפה הייתי? אה, כן

אולי אפשר להחזיר את הזמן

לטיפולכם אודה

(אל תילחצו,

לא בונה על זה

יש תוכנית ב')

(ישרא שוב מחק לי את הקבועים. לא, שוב לא גיביתי - מי חשב שיימחקו שוב אחרי שבדיוק נמחקו? אז אם נעלמתי למישהו מבלוגו, לא לקחת אישי, זה פשוט הקבועים שאינם. אני עושה מאמצים לשחזר).

הטלפון במשרד מצלצל. אני עונה. על הצד השני של הקו אישה.

מחשבה ראשונה - הזיהוי: היא מדברת גרמנית.

מחשבה שנייה, אחרי הירהור קל - הקליטה: רגע, הבנתי כל מילה שהיא אמרה.

מחשבה שלישית - הבילבול: אבל אני לא יודעת גרמנית.

מחשבה רביעית - החילחול להכרה: היא מדברת דנית.

דנית אני יכולה לקרוא כמעט בלי בעיה, אבל בקושי מבינה כשמדברים אליי. זה כמו לדבר שבדית במבטא גרמני חזק. נורבגית, אגב, זה בדיוק ההפך: אני לא יכולה להבין את הטקסטים הכתובים שלהם (תמיד זה מרגיש כאילו הם דוחפים g לכל מילה) אבל לעומת זאת מבינה כל מילה שהם אומרים. היה נוח מאוד בטיול לפיורדים.

הבנזוג, כידוע, אינו דובר עברית. הוא ניסה פעם ללמוד בעזרת ספר, נחל כישלון חרוץ, ומאז מסרב לנסות שוב. פורד גילה השבוע חוש הומור מרושע, כשהתקשר להודיע לי שפותחים קורס עברית חדש, והציע שאני אקנה לבנזוג מקום בקורס כמתנה ליומולדת.

~אם אני אקנה לבנזוג קורס עברית כמתנה ליומולדת אני אמצא עצמי בסשן שתיקה של שבוע. במקום זה אני אוביל אותו מחר אל הספא הקרוב לביתנו, שם הוא יזכה למסאג' קלאסי (פה לא אומרים מסאג' שבדי), ואמור לצאת ממנו רגוע ומחויך~

על כל פנים, על אף שאינו דובר עברית, כמעט חמש שנים איתי עשו את שלהן, והבנזוג מוצא את עצמו מדבר עברית באנגלית. מילא זה שהוא התחיל לדרג דברים בסולם שנע מ

not something

ל

something something

אז אתמול הוא ניסה לתאר לי בחורה שממש עיצבנה אותו והיתה ממש טיפשה, והוא פירט:

 She's such a shoe

אז כזכור, את הנסיעה הצפופה שלי לישראל עשיתי בכלל בשביל החתונה של עדי.

כמה הסברים על עדי: היא למדה שכבה מעליי בתיכון של המושבה שגדלנו בה, ולמרות מכרים משותפים לא יצא לנו בכלל לדבר אז (היא היתה מהכי מקובלות ואני הייתי מהשרוטים). אחרי הצבא עברנו שתינו לתל אביב, והתגלגלנו לאותו מקום עבודה. יש לה שם משפחה מאוד דומה לשלי, באיזשהו שלב עשינו את אותו תפקיד והתמחינו באותו תחום, וגרנו שני רחובות אחת מהשנייה במתחם שיינקין.

אני חושבת שזו היתה אחת התקופות הכי מאושרות שלי: אהבתי את השכונה, את העבודה ואת החברים. עדי היתה אחת החברות הכי קרובות - מעבר לזה שנפגשנו בעבודה, גם יצאנו בערב אחרי העבודה הרבה פעמים (עם צלע שלישית, שמי שיודע מי זה מבין כמה הגורל משעשע לפעמים). באותה תקופה גרתי עם חבר בשם עדי (כן, עדי הבן ועדי הבת. אין מצב שתצליחו למצוא בדיחה שעוד לא אמרו לי), והיתה תקופה קצרצרה שעדי יצאה גם היא עם בחור בשם עדי, והשתעשענו ברעיון של לעשות דאבל דייט עדי ועדי עם עדי ועדי. פינטזנו על מקרה שניהרג כולנו בתאונת דרכים, ואיזה כותרת מופלאה זו תהיה "עדי, עדי, עדי ועדי נהרגו בתאונה אחת". כן, היה לנו הומור שכזה.

היו המון אירועים כיפיים. ביום שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה עדי עשתה מסיבה, עמדה בדלת עם עיפרון איפור שחור, וכל מי שנכנס קיבל ממנה פלולה "בדיוק כמו של אהוד". והיה את טיול הבנות לסיני, והיו המון ארוחות באורנה ואלה, וארוחות שעדי עשתה, וארוחות שהמשפחה של עדי עשתה (מדובר במשפחה הכי מאוחדת שפגשתי בחיים), ואת החתונה של אחות של עדי (משם יש לי את אחת התמונות הכי טובות שלי). והיו גם אירועים עצובים: סבתא של עדי נפטרה, ואחרי זה סבא שלי (וכשהיא באה לשבעה בני הדודים שלי נדלקו עליה), ואחרי זה ישנתי אצלה המון בדירה שהיתה של סבתא שלה.

כמה שנים אחרי התקופה הזו פגשתי בבנזוג ושנה אחרי עברתי לשבדיה. עדי נסעה לפאריז, ללמוד צרפתית, וקפצה לשטוקהולם, לבקר. קצת אחרי זה הגעתי לישראל. במקום העבודה הישן שלנו פגשתי בחור חדש בשם איתי, הרווק הסטרייט הראשון בעבודה שגם נראה טוב וגם לא עשה רושם של שרוט במיוחד. עדי בינתיים עברה למקום העבודה המתחרה. הם כבר הכירו לפני. הוא סיפר לי שהוא חושב שהיא מקסימה (ונחשד בפטיש, אחרי שתיאר לי איזה נעליים שלה הוא אוהב), היא הודתה שהיא חושבת שהוא חמוד. הדרך היתה קצרה.

החתונה היתה ביום שלישי שעבר. בשלושת הימים שלפני עשיתי מהפך שכלל שתי קוסמטיקאיות וספר, ובסופו הזכרתי קצת את הנערה התל אביבית המטופחת שהייתי פעם. בערב החתונה היינו אמורים לנסוע עם אסף, שגם הוא עבד איתי ועם עדי, וגם הוא עבר למתחרה. רק שלא לקחתי בחשבון את הצרפתים. שנים הם מתמנייקים לישראל, ודווקא בערב של החתונה של עדי הם מפרגנים לנו ערב זיקוקים.

הבנזוג ואני גרנו במלון על החוף. אסף גר לא רחוק משם. ביום רגיל היה לוקח לו חמש דקות לאסוף אותנו מהמלון. רק שקצת מאוחר מדיי הבנו שאין סיכוי שהוא בכלל יגיע למלון עם איך שהמכוניות עמדו. שינינו תוכנית: הבנזוג ואני ניקח מונית אל פארק הירקון, אסף יפגוש אותנו שם. לקח לנו עשרים דקות למצוא מונית שתסכים לקחת אותנו, וזה אחרי שדידיתי בחצי מהעיר עם עקבי נעליי המיליון דולר שלי, אלה שנראות מעולה אבל אני לא יכולה ללכת בהן יותר משמונה פסיעות. לאסף לקח חצי שעה לפארק הירקון, במרחק יריקה מביתו. כשהוא אסף אותנו הוא סינן משהו על "עוד סיבה לשנוא את הצרפתים".

יצאנו בדהירה לכיוון החתונה, אני מייבבת שאני לא מאמינה שדווקא את החופה של עדי אני אפסיד. הגענו לשם קצת לפני תשע, ודהרנו פנימה.

קבלת הפנים עוד היתה בעיצומה (אחח, ההקלה לגלות שהם דחו את החופה ולא הפסדתי כלום!). באמצע האורחים פגשתי את עדי - שמלה לבנה עד קצת מתחת לברכיים, כמעט סטרפלס למעט רצועה דקה שעלתה למעלה אל הצוואר בלולאה, שיער אסוף אחורה במן "רישול אלגנטי", וחיוך של מיליון דולר. הסיבה לחיוך הסתובב בקבלת הפנים לבוש בסגנון סבנטיז, כולל מכנסיים לבנים ועניבה עם הדפס, והתנהג, נו, כמו חתן ביום חופתו.

בקהל פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים - חברים מהתקופה התל אביבית, קולגות לשעבר שעברו למתחרה, ועוד אנשים שמלכתחילה היו אצל המתחרה. הרגשתי קצת כמו לישון עם האויב, אפילו שאני לא עובדת שם יותר. ואז נקראנו לחופה.

היה מצחיק לגלות שעדי שומרת נאמנות לימי התיכון. שיר העלייה לחופה היה השיר מ"ריקוד מושחת", שבימי הפקאציות שלי האמנתי שהוא הסרט הרומנטי בעולם. סדר הכניסה לחופה היה שובר מוסכמות: קודם כל נכנסו לחופה ההורים של שני הצדדים. אחרי זה הגיעו החתן והכלה ביחד. הקהל צווח בקול, עדי חייכה כל כך מקסים שאפילו אני, מפלצת ציניות שכמוני, כבר הרגשתי דמעות בעיניים. הם החזיקו ידיים, הם צחקו אחד אל השנייה, הם צחקו אל הקהל. זה היה כל כך מקסים ומאושר, שאפילו הבנזוג מחא כפיים באקסטזה (נקודת שיא רגשית שטרם נראתה אצל הקרחון השבדי). איתם נכנסו לחופה גם שורת אחים ואחיות.

הרב שלהם התגלה כסטנד אפיסט בגירסה הדתית. הבנזוג הופתע לראות שהקהל צוחק מדי פעם, ושאל אותי מה מצחיק, הוא זוכר שדווקא בקטע הזה רוב הקהל משדר לרב גלי מוח של "תקצר". הכי גדול היה שהרב החל לפתע לדבר על איתי, והודיע שהוא בדק את הרקע של החתן, ומדובר באיש ישר, שלא יגנוב לעולם. "נכון שככה?" הוא שאל את איתי, ואיתי המופתע ענה שכן. "אז שים לב", שינה הרב את הטון וצווח: "הכלה עוד לא שלך, תוריד ממנה את הידיים!!" מתברר שאיתי לא הצליח להתאפק והגניב יד אל עדי, מה שהעלה את חמתו של הרב. איתי הסמוק מיהר להחזיר את היד.

החופה עברה בהצלחה. איתי שבר את הכוס, וכל הקהל נאנח באושר. (זה הזמן להסבר קצר: עדי, לא נכנסנו לחופה בזרם המנשקים. מניסיון זכרתי שזה רק יותר מדיי אנשים ואת לא תזכרי אחרי זה מה מי מו. החלטנו לברך אותכם אחרי זה). עברנו לאוכל. כלומר, הבנזוג ואני עברנו לאוכל. עדי ואיתי לא התכוונו לנוח לרגע בחתונה שלהם. הם רקדו מהרגע שהחופה הסתיימה. ומדובר בשני אנשים ששניהם (!) יודעים לרקוד.

באיזשהו שלב התבקש הקהל להגיע אל רחבת הריקודים. אחותה של עדי לחשה לי עוד לפני שתהיה הפתעה. ואכן - שורה של רמקולים עמדה ברחבת הריקודים, והקירות קושטו בפוסטרים של "להקת האחים והאחיות". בתמונה נראו האחים והאחיות של עדי ואיתי, שבינתיים הסתדרו מאחורי הרמקולים. "עדי", הכריז אחד מהם, "פעם אמרת שמי שישיר לך את השיר הזה את תתחתני איתו. אז אנחנו נשיר לך, ואת תתחתני איתו". המוסיקה התחילה - והאחים והאחיות פצחו בשירת "אם הייתי שר לך", זה שפזמונו הוא "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, לא הייתי משנה בך אף מילה". עדי מחתה קצת דמעות, איתי גם (או שלא? אל תהרוג אותי פה שאני הורסת את תדמיתך הגברית הקשוחה. עלק), הקהל גם (טוב, אני).

על רחבת הריקודים קלטתי משהו שעוד לא ראיתי לפני - על הרגל של עדי, ממש מתחת לקו השמלה, היה קעקוע. מתברר שהיא ואיתי עשו קעקועים ביחד קצת לפני החתונה. קעקועים אצטקיים שלכל אחד יש משמעות (גם קיבלנו הסברים, אבל רבאק, שתיתי די הרבה). הם רקדו, רקדו ורקדו. היה כל כך יפה.

אני אוהבת לראות זוגות שרואים שהם עושים אחד את השני מאושרים. אצל עדי ואיתי רואים את האהבה ואת האושר. ואני מאחלת לכם הרבה שנים כאלה.

היה ביקור כל כך עמוס, שקשה לי אפילו לשבת ולסכם אותו. אפשר בהחלט לומר שזו היתה החופשה הכי מתישה שלי, עברתי מא.בוקר לא.צהריים לקפה לא.ערב, ובגלל שזה היה זמן כל כך קצר, לא הספקתי לפגוש את כולם, כולל חברים באמת יקרים. כמו שאמר לי אחד מהם בחמיצות: "אני מקווה שבביקור הבא שלך לי יהיה זמן לפגוש אותך". אוף. אפילו מפגש בני דודים לא עשיתי, וזה אחד האירועים החשובים של כל ביקור.

אבל מה כן היה שם? הקוסמיטקאיות (כן, ברבים, עד כדי כך הייתי חייבת מהפך). אחרי שיצאתי מהשנייה, אחרי טיפול עשרת אלפים מקיף, הרגשתי סוף סוף מטופחת, פעם ראשונה אחרי המון זמן. כולל פדיקור, שהרי לחתונה הייתי אמורה ללבוש סנדלים. הבנזוג נאלץ לומר לי שלוש פעמים בשעה שכן, בהחלט, כף הרגל שלי מעולם לא נראתה טוב יותר, כאילו שהוא אי פעם הבחין בזוטות כמו הבדלים בכפות הרגליים.

ואחרי הקוסמיטקאית צעדתי למלון (על חוף מציצים, וקיבלנו סוויטת ענק, עד עכשיו אני בהלם), ובדרך הייתי רעבה, אז פשוט נכנסתי לסופר, וקניתי לי שני בורקסים קטנים, אחד גבינה ואחד פיצה, שניהם עוד חמים. מי שלא שגר במדינת ההרינג וכדורי הבשר כמה שנים פשוט אינו מעריך את השפע הקולינרי של ישראל. לפחות אני לא הערכתי, עת התגוררתי בנוחות התל אביבית. אתם לא מאמינים כמה ישראל מעולה באוכל: המסעדות הטובות המגוונות, בכל מחיר, אוכל הרחוב המהיר, המגוון בסופר. איך לא הערכתי את זה כשהיה לי.

או היה למשל ביקור אצל יניב ואשתו הטרייה ליטל. כיבוד ישראלי טיפוסי: אבטיח מצוין, בורקס חם, במבה. התאפקתי לא להתפרץ ביותר מדיי רגשות. ועוד ראינו את הסרט של החתונה (הגירסה המקוצרת, כיוון שיניב ריחם על הבנזוג), וראיתי מה הפסדתי. אוף.

והיתה גם א.בוקר עם אפרת, בקפה של "קום איל פו" בנמל. התענוג של אוכל בריא וטעים, צירוף שלא קיים פה. שתיתי מיץ תפוח, עשב חיטה ושומר. היה לי טעים. אכלתי פאנקייק מחיטה מלאה, וסלט ישראלי מתובל הכי טוב שאכלתי אי פעם במסעדה ולא בבית. ואפרת עוד שלפה באמצע את ספר הבישול של אורנה ואלה, והודיעה שקנתה לי כי כשראתה בחנות ישר חשבה עליי. הווו!! (ועוד יש על הכריכה את התמונה של המלצר הכי שווה שאי פעם היה להם).

ובאותו יום ממש א.צהריים עם איריס, גילה וחגיגית, ב"טאטי" בגבעתיים. בסה"כ עוד בית קפה, וכבר הצעת העסקית שלו מתעלה על כל לאנץ' שמצאתי בשבדיה. אכלתי כבדים מוקפצים בשמן זית וירקות, עם פירה מצוין וסלט, היה טעים וזול יותר מכל לאנץ' בסדר הגודל הזה בשבדיה. אוף. וכמובן, שיחת הבנות המשובחת, בדיוק מהסוג שחסר לי בשבדיה.

ובאותו יום א.ערב עם חגית שכבר-לא-בקליפורניה ובעלה. הם לקחו אותנו ל"אורקה", שאמורה להיות אחת ההכי טובות בתל אביב או משהו כזה. ובכן, לא שזו מסעדה רעה, כי באמת, הייתי נותנת הון בשביל כזו מסעדה במחירים האלה (יקר בשביל תל אביב, ממוצע מינוס לשטוקהולם) בשבדיה. אבל בתל אביב יש הרי כל כך הרבה מסעדות טובות, שאני לא מבינה למה דווקא זו נחשבת להו הא. היו שני דברים ראויים לציון, שניהם הוזמנו בעקבות המלצות: מנה ראשונה רביולי חלמונים, שזה רביולי אחד גדול ממולא בבשר סרטנים עם חלמון צהוב כמעט לא מבושל ופרמזן, ובאמת שזה היה משו משו. בעלה של חגית עוד העיז וטעם המלצה אחרת: אויסטר שוט, שזה כוס וודקה ובתוכה אויסטר וקצת חומץ בלסמי (או משהו אחר סגול), ןבעוד הבנזוג עשה פרצוף של מתעלף וחגית בלעה רוק בבחילה, בעלה דווקא נהנה מזה וגם אני חשבתי שחביב (למרות שבהחלט בעייתי הריח הזה של הדגים שמרחף מעל הוודקה). אבל משאר המנות לא ממש התרשמנו, לא שהיה רע, אבל גם לא היה מדהים. לפחות החברה היתה משובחת. הו, חגית.

למחרת לאנץ' באורנה ואלה. קובה דלעת, עוד מנה שאין סיכוי להשיג בשבדיה. ובאורנה ואלה גם נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שהיכרתי פעם, כשהייתי תל אביבית מרוצה מעצמה.

והיו קניות. חלק עם אמא (שזה מהסוג המשתלם ), חלק לבד. עכשיו, יש שתי אופציות להגדיר מה שקרה: או שהטעם הישראלי נהיה ממש ממש מזעזע, או שהטעם שלי הפך לשבדי שמרני ואני לא מעריכה יותר את האופנה הישראלית. כך או כך, כל הקסטרו למיניו די זיעזעו אותי, כך שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. לעומת זאת ביזבזתי המון זמן וכסף בנעמה בצלאל ודומותיה. כמו שניתח הבנזוג: "זה לא שהפסקת לאהוב אופנה ישראלית, פשוט פיתחת טעם יקר יותר". כנראה שהוא צודק.

גם בנעליים לא ממש מצאתי כלום, עד שהלכתי לחנות שתמיד אני מוצאת בה משהו - "שופרא" בדיזינגוף. זוג סנדלים עדיני עקב בהחלט ניחמו אותי על שאר מצאי הנעליים הבעייתי. וכמובן קרוקס, ירוקות, שנקנו בעקבות הכתומות של אמא שלי. בונ'ה, זה נוח הנעליים האלה!

ולקניות החשובות: ספרים. ובכן, הצטמצמתי הפעם, כי האמת שערימת הלקרוא שכבר יש לי בשבדיה היא די מכובדת. ובכל זאת: החדש של מאיר שלו, כמובן. החדש של איאן מקיואן (כן כן, יכולתי להשיג את המקור באנגלית כאן, אבל אני מעדיפה לקרוא אותו בעברית. סו מי). "אשתו של הנוסע בזמן", שאין לי מושג אם הוא טוב או לא, ובכלל קניתי אותו כי אמא שלי רוצה לקרוא משהו ומעדיפה שאני אקרא קודם ואומר לה אם שווה. ולקינוח "הרומן הרומנטי שלי", של נילי לנדסמן, שלא הייתי מעלה על דעתי לקנות אילולא דויד הצהיר שמדובר בקריאה קלילה וחביבה כמו עירית לינור, ואני חובבת כזו.

בערב היום האחרון היתה גם החתונה, שלכבודה בכלל באתי לארץ. אבל לזו אני אקדיש פוסט נפרד, בדיוק כמו שהבטחתי לכלה המהממת.

אז אני אסיים בשתי תמונות, דוגמאות לכמה סנטימנטלית הפכתי מאז שאני יודעת להעריך מה יש בארץ.

(סתם עצירה בתחנת דלק בעמק יזרעאל, סתם יום, סתם שקיעה. אבא מתדלק את האוטו ואני חושבת לעצמי כמה זמן לא ראיתי דקלים, או שמש כזו).

("שמענו שאת באה, אז סבא מייד שם צנצנת לכבוש לך מלפפונים". וזה מה שמצאתי במרפסת, ליד קופסת הלחם הנושנה, והמגבות הישנות המכובסות, על שולחן הפורמייקה. כזו התפוצצות נוסטלגיה לא היתה לי שנים. והמלפפונים? תענוג).