עכשיו זה הזמן לנוח, לנפוש אמרתי לעצמי.

פשוט לשבת על הספה, לבהות באויר ולעשות כלום.

מי ידע שבעצם אתיש את עצמי בשלוש עבודות, אבקר את ירדן רק פעם אחת ואריב עם אימא שלי על יציאה פשוטה לקניון.

החופש הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, היה מירוץ מטורף.

למצוא עבודה טובה משהו, לחסוך לרשיון ולהספיק לנשום.

בזמן שלא עבדתי הייתי עם המשפחה והאחייניות שלי, אכלתי [קצת] וישנתי.

ממש יופי של חופש.

זה היה הזמן לוויכוח, חוסר ההתחשבות המוחלט הביא להגעת מים עד נפש.

אני לא אופטימית במיוחד, כמו תמיד, העניינים יתקררו ובסופו של דבר יחזרו על עצמם.

אבל..בנסיעה חזרה מיום מבוזבז כל כך הרבה רעיונות ומיזמים עלו לי בראש, כאלה שחייבים ליישם.

אני לא מבטיחה מה שלא אקיים, זה חוק רגשי משלי.

אני חייבת להבטיח משהו לעצמי, משהו שלא אפר ולא אדחה עד לביטול.

ואם יש דבר אחד שכל הסדרות המשפטיות שאני רואה לימדו אותי הוא שתמיד יש להעלאות כל הסכם על הכתב עם עדים.

מרגע שנכנסת לפוסט הזה הפכת לעד, סליחה על האילוץ.

אשלים חור בילדות שהיה חסר לי, אגיע לשלמות יחסית ואעמוד על עקרונותיי- וזו הבטחה.

חן