איזה מוזר זה...לפעמים יש בי את החשק העז הזה לחזור לשיגרה הכואבת שלי...למרות שכאב לי בחודשים האחרונים עם אדי, אני מתגעגעת אליו וכמהה למה שהיה כמו שלא הייתי כמהה מעולם...הוא חסר לי עדיין כל כך...בשיגרת היומיום בעיקר...
מאז הפרידה איתו היו ניסיונות רבים וביניהם נחלתי גם את כל הכישלונות בעקבותם...לא הצלחתי למצוא אף דבר דומה אחד באף לא אחד שיצאתי איתו עד היום...לא הצלחתי וגם לא רציתי כנראה...
עדיין קשה לי מידיי...להסתגל לעקרונות, דרך חיים והרגלים של אנשים אחרים שהם לא אדי...עדיין קשה לי בלעדיו, קשה לי להיות רצינית יותר...קשה לי להתבגר...ולדעת שהוא כבר התגבר...מזמן...
קשה לי עם זה, אז בסדר אני מחייכת והכל אחלה וטוב ויפה...אבל הוא עדיין שם...במחשבות, בחלומות שלי, במחשב, בשיחות החולין שלי, בכל פרט ופרט בבית שלי ובחדר בפרט, בכל מקום שאליו אני הולכת וכף רגלו דרכה שם...ביחד איתי...
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה שניה לפני שעליתי לאוטובוס לאילת...זה היה ב-16.7...ואז כבר לא היה כלום....אפילו המבט בעיניו כבה...כאילו לא היה דבר...
זה מוזר שאני רוצה כל כך את השיגרה שכאבה לי...אבל הכאב היה שווה כל רגע...כי הוא היה שם תמיד...ואם רציתי לדבר איתו פתאום פשוט חייגתי אליו...ואם היה בי חשק אז לראות אותו פתאום ולחבק ולנשק הוא פשוט היה שם...
אולי היה טוב לדעת שמישהו היה שם בשבילי...
זה לא אותו הדבר כמו שהחברה הכי טובה שם בשבילך...היא בחיים לא תוכל למלא את החלל שלו בכל זאת...
אני עדיין נקרעת מגעגועים...
והתקווה היחידה שלי עכשיו היא לקום בוקר אחד ולגלות שכל זה כבר לא קיים יותר...
לא אתגעגע יותר...ולא אסבול מכאב עז שמכסה בשכבה דקה כאבן את הלב הרך שלי...
אני רק רוצה לשמוח שוב...
את השמחה ששמחתי רק פעם אחת בחיים...
ביום שהכרתי אותך.
אגב...עברתי טסט ביום רביעי...מזל טוב לי...
חג שמח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sace
