הייתי בליל סדר לא שגרתי, אצל אנשים שהקרבה שלי אליהם הייתה כמו הקרבה שלי לאפרסקים בשמן מכונות.
המארח היה דוקטור להנדסת מכונות או משהו בסגנון. כשנכנסתי אליו הבייתה מיד שמתי לב שהספריה שלו נמצאת בסלון (כמה חד אבחנה מצידי). מדע בדיוני על גבי מדע בדיוני על גבי, נכון, מדע בדיוני. H.G.Wells, Arthur C. Clarke ועוד כל מיני, לא ממש הסתכלתי.
מכיוון שהיה שם משעמם, ניסיתי לדובב אותו דוקטור. קרובת משפחה שלו אמרה לי שהוא גם תרגם ספר לעברית. אני יכול לתרגם ספר לאנגלית (הנה - book). טוב, בלי בדיחות קרש מעכשיו. בכל אופן, ניסיתי לדובב אותו. שאלתי אותו:
- "אז אתה מתעניין ב-Sci-Fi?"
- "לא, אני מתעניין ב-SF"
- "אתה מתכוון Science Fiction?"
- "כן"
טוב, זה הכי רחוק שהגעתי איתו. חשבתי שזה די מרשים שהוא תרגם ספר, אבל כשאתה מסתכל על בן-אדם שכזה במשך חמש דקות, ובמהלכן הוא מחטט באף ללא בושה, אתה מאבד קצת מההערכה כלפיו.
כמו בהרבה ארוחות שכאלו התנהלו הרבה שיחות חולין מסביב לשולחן, שהתפלג לשתי מערכות - שולחן הזקנים, שכלל שיחות על WWII, ושיחות על ניבים שונים של יידיש, ושולחן הצעירים, בו שני קרובי משפחה (אחד של השני, לא שלי), דיברו על דיסלקציה ועל כמה קשה להם ללמוד אנגלית.
מאחת מהן הבנתי שהיא מנסה את מזלה בניו-יורק כשחקנית. הנה כמה נקודות מעניינות שהיא העלתה:
- היא ניסתה להיות מלצרית אבל לא ידעה איך לאיית chicken עבור הטבח ולכן היא נכשלה בזה.
- היא אמרה שהיא לוקחת קורס במבטא אמריקאי.
- היא שהיא לא מסוגלת לאיית yahoo.com.
- היא אמרה שהיא לא יודעת לאיית dog ו-cat. (טוב, זאת הייתה קלי באנדי).
אבל ברצינות, לא משנה כמה אתה דיסלקטי, אתה עדיין אמור להיות מסוגל להסיק מסקנות. כמו: "הממ...אני לא יודע את השפה, אולי אני לא מסוגל להשתלב פה ולהפוך לשחקן מצליח?".
אבל מה אני חושב לעצמי, ליל סדר, ירח מלא, הרבה אנשים שאני לא מכיר, למה אני מחפש את ההגיון? הרגל מגונה.
היה שם קטע שחלק מהדמויות שם החליטו שהשיר הפופולרי הזה שאני לא אזכיר את שמו, שנמצא בפרסומת של חברה סלולרית, שאני לא אזכיר את שמה, החליטו לשיר אותו, ואז הם שרו אותו. ואז הם שרו אותו שוב. ושוב. ואז, כאילו בטעות, לקחתי מזלג והטלתי אותו במיומנות חסרת פרופורציה לנסיון שלי בהטלת מזלגות ישר לעין של הזמרת הראשית (טוב זה לא קרה, אבל זה יכול היה להיות מעניין).
יצאתי קצת בן טיפש עשרה אלים בפסקה האחרונה, אבל הי, אתם הקוראים שלי, יש לי זכות להתעלל בכם.
להלן קטע קצרצר ממה שהלך סביב השולחן (הדקדוק שונה, על מנת שישמע אנושי):
- "איזה סגנון סרט זה היה?"
- "זה היה סרט תיעודי, לא?"
- "לא, זה לא היה סרט תיעודי, זה היה סרט דוקומנטרי"
- "אה נכון, זה היה סרט דוקומנטרי"
חי נפשי, לא המצאתי את השטות הזו. כמובן שצחקתי ממנה בקולי קולות. כמובן שהייתי היחיד סביב השולחן שצחק ממנה בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
