היה לי fluke. יש מקצוע בחירה שאני לומד (ליתר דיוק: "לומד"). בשיעור הראשון מצאתי שם איזו עלמת חן והתיישבתי לידה "במקרה". בשבוע לאחר מכן הלכתי איתה לקפה במוסד הלימודים, ולאחר מכן החלטתי שאני כלל לא מעוניין בה. אחרי האירוע הזה הנטייה שלי להופיע לשיעור הספציפי הזה ירדה פלאים.
טס אץ לו הסמסטר ועלה הצורך לצלם את החומר. אז הופעתי לשיעורים האחרונים על מנת לתפוס מכונת כתיבה אנושית ולנצל אותה לצרכי (כמובן שזה נוהל מקובל). כמו שכולם יודעים - צילומי מחברות זה עסק ביש. לעיתים הכתב גרוע, לעיתים הוא לא מספיק חזק בשביל לצאת טוב בצילום, לעיתים הצילום לא יוצא איכותי, פשוט עסק ביש.
בשבוע שעבר מזלי שפר עלי ועיני קלטה מחזה מופלא - בחור ברמת קשב טובה, מסכם את תוכן השיעור (לא כותב כל מילה, אלא במידה סבירה) והוא עשה זאת על מחשב נייד. "Joy!" זעקה פנימיותי. לא עוד עלות נייר, זמן צילום מעיק ותוצאה אומללה של צילום כתב יד, כי אם הקלדות. ביטים על בייטים של חומר מסוכם כיאות. הבחור הסכים לשלוח לי את החומר במייל, הייתי מאוד מרוצה.
שבוע עבר והוא לא שלח את המייל המיוחל. נאלצתי להופיע לשיעור בשנית. הפעם לא נותרה לי ברירה והייתי צריך לבקש חומר ממישהו אחר, שכן הבחור לא הופיע כלל לשיעור. הפעם כבר לא ויתרתי - לקחתי מחברת מבחור שלומד את המקצוע שלי, ולכן ידעתי שסיכומיו יהיו רבי ערך.
פה כמעט הפסקתי בחיפושי החומר, משום שהיה לי די והותר. העניין הוא כזה - במהלך השיעור היום שמתי לב לעלמה שלא ראיתי בעבר. היא פעלה כמכונת כתיבה אנושית. יכולתי לראות שהחומר המועבר לא עובר שום סינון ופשוט נשפך אצלה על הדף. היא כתבה ללא לאות. לפיכך יכולתי לאבחן את הסיכומים שלה בקלות. יותר מדי פעמים צילמתי חומר מאנשים כמוה ושנאתי עצמי על כך. הסיכומים שלהם הם לא סיכומים, הם לוגים, פרוטוקולים.
אף על פי כן, מיד לאחר ששדדתי את מחברתו של עמיתי, ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי וביקשתי לצלם ממנה את הפרוטוקולים שלה (מן הסתם לא השתמשתי במילה "פרוטוקולים"). היא כמובן, שמחה להיעתר לבקשתי והתלוותה אלי בזמן הצילומים. לא התכוונתי כלל לקרוא אותם פרוטוקולים, אז ניתן לומר שהוצאתי את כספי לשווא (או שמא?).
ניהלנו שיחה סבירה במהלך הפרוצדורה. במהלך השיחה התברר לי שהשיעור הנ"ל היה האחרון שלה לאותו יום. שיקרתי ואמרתי שהוא גם היה האחרון שלי (צירופי מקרים יזומים הם קונספט מלבב).
לפני כן הבנתי שהיא גרה בסביבה (אבל לא במעונות), אז כמובן שהייתי יותר משמח להציע לה הסעה למקום בו היא דרה. מה ששימח אותי יותר הייתה ההזמנה שלה לקפה אצלה בבית. ובכן, כמו שקוראי הוותיקים ודאי יודעים - אני לא שותה קפה. אני לא יודע איך לשתות קפה, אני לא מבין בסוגים של קפה ואני לא מבין בהמתקה של קפה. לעומת זאת, אני כן מסוגל להבין הזמנה לקפה.
הסוף של הסיפור הזה הוא כמובן במיטה. מיטה קצת קטנה, קצת מבולגנת וקצת חורקת, אבל בקיצור: מיטה.
אני עכשיו בסמסטר האחרון ללימודי, את דעתי מטרידים:
- שלושה פרוייקטים.
- חמישה מבחנים (לפחות, סביר להניח שישה-שבעה).
- מטלת בית במקצוע הכי קשה בתואר (10 שאלות, כשעתיים עבודה עבור שאלה שקל לפתור, שעה עבודה עבור שאלה בשביל לגלות שאתה לא יודע לפתור אותה).
כל הטרדה הזו יוצרת אצלי לחצים עצומים. מצד אחד מדובר בדרבון ומוטיבציה, מצד שני, לחץ אטומי הוא לחץ אטומי הוא אולקוס. זו הסיבה שבעטיה סקס מקרי עם בחורה מושכת (תיקון: מכונת כתיבה מושכת), הוא בדיוק סיפוק מאוויי.
נ"ב - כשחזרתי הבייתה גיליתי שהבחור עם הנייד שלח לי את החומר במייל, כך שנותרתי עם די הרבה חומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
