זהו סיפור על עומר (שם בדוי, סיפור פחות בדוי, אולי). עומר הוא אדם דתי (כיפה סרוגה), שמן, גרוש +שניים ונושא בארטה (כי הוא יכול). עומר אוהב לאכול בשר (כי הוא יכול). ארוחת צהריים ממוצעת שלו כוללת: שתי נקניקיות, שני קבבים, המבורגר וחזה עוף. בצד: חומוס, צ'יפס ומלח, הררי מלח (כי הוא יכול, לפחות כרגע, כשלחץ הדם שלו טיפה יותר גבוה מלחץ הדם של אדם ממוצע שהיה שותה בהתמדה את מי ים המוות).
ביום בהיר אחד, לכשעומר עוד היה נער שמנמן וצעיר, הביא חבר הביתה. אחיו של עומר היה דומה לעומר מאוד, מלבד זוטות: אחיו היה נטול אקדח ומצבורי משמניו אדירים יותר מאלו של עומר. לכשעומר וידידו נכנסו למטבח הם פגשו את אחיו של עומר, עָמַר, יושב וזולל לו ארוחת צהריים שהייתה גדולה פי שתיים מארוחת הצהריים הממוצעת שתוארה קודם לכן. אמר עמר לעומר: "מדוע אינך מכבד את חברך, שב וכבדהו - יש מלח, מים". כמו שאתם בטח מבינים, עמר לא ממש התכוון לחלוק את את הונו האכיל. זה אולי מסביר את הצורך של עומר בבארטה, לכשיתבגר. ואולי סתם מדובר בקינאת וגינה.
בחזרה להווה, או לפחות לעבר הלא רחוק במיוחד - יום אחד לכשעומר ישב ושאב את ארוחת הצהריים האהובה עליו, צלצל מכשיר הסלולר שלו. עומר ענה בחוסר רצון ובלאות, משום שאביו היה המצלצל. אביו של עומר, אמיר, אמר: "עומר, ריבונו של עולם, חייב אתה להושיעני!", "וכי למה ומדוע אבי היקר? קצר נא, משום שזוהי שעת הסעודה, וכידוע לכל הבריות, אין משיחין בשעת הסעודה" הגיב. בלית ברירה אמר אמיר לעומר: "עומר! אני תקוע בבוידעם! חייב אתה לבוא להצילני, ואם לא, אהיה תחוב ושרוי פה עד יום מותי, שיקבע עפ"י מסת קורי העכביש שאהיה מוכן לאכול (או עד גמר המלאי)". אמר עומר לאביו, אמיר: "רק אסיים עוד שני קבבים וחצי, אקח את השאר בפיתה (פיתות) ואבוא לישועתך". וכך היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
