רעב קל קינן בו. הוא ניגש למקרר שהיה עמוס כל טוב. דודת אימו, שהייתה ידועה ביצירותיה הקולינריות (ע"ע מזון), המטירה עליו בצהרי אותו יום מטעמים לרוב. הוא פתח את דלת המקרר וקופסת החומוס הביתי קרצה לעיניו. הוא הוציא את הקופסה, אך אבוי! פיסת הפיתה שמצא במגירת הלחם הייתה עבשה קמעה, או כך לפחות חשב. רעבונו גבר עליו - הוא החל לבצוע את הפיתה חתיכה אחר חתיכה, למרוח אותה בממרח החומוס היחודי והעבירה ללועו המיחל. ניחוח מוכר ובלתי מזוהה, מימי ילדותו, הכה באפו לאחר שגמע מחצית ממזונו. הוא המשיך במה שעשה במשך רבע פיתה נוספת. לכשהגיע לרבע האחרון הביט לרגע בעיון בפיסת החמץ. לתדהמתו גילה מהו אותו ניחוח מוכר, שהיה זכור לו עוד מימי בית הספר היסודי, לכשהיה נוטה לשכוח מוצרי-תבואה בילקוטו. "פניצילין!" זעק. טוב, האמת היא שהוא זעק "עובש!".
פרסומות הן מטופשות בד"כ, אבל יש אחת שבתור בחור ממוצע, באמת גורמת לי לחשוב. היא נפתחת במשפט: "למה לך לרצות בית שחי חלק ומטופח?".
-"אתה נשמת אפי!"
-"אני נשמע תפי?!"
זו ביקורת אוהדת (ל-Sonata Arctica).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
