Comandant: "פרומתיאוס! מה עשית היום?"
Promtheus: "הר קומנדנט, עשיתי בדייקנות גרמאנית את מה שאמרת לי לעשות היום."
Comandant: "אבל לא אמרתי לך לעשות כלום..."
Promtheus: "הר קומנדנט, זה בדיוק מה שעשיתי."
קתרזיס (אזהרה, אני נכנס לתיאור גראפי):
חמתו של הר קומנדנט עולה ועולה. ורידי ראשו מתנפחים ופועמים, אגרופו ניחת על השולחן. הוא מנסה לומר משהו, אבל הזעם מנצח אותו. שבץ מוחי הוא הבעיה האחרונה שלו, שכן גולגלתו מתפוצצת כמו פיניאטה, משאירה אחריה צוואר המשגר פרצי דם קצובים. חתיכות מוח ספוגיות מעטרות כעת את שלושת קירות החדר ואת פניו של פרומתיאוס. איכשהו, מדיו נשארים נקיים וללא רבב. פרומתיאוס וודאי היה מייחס את נקיון מדיו לעובדה שמדי הדקרון הם חסיני לכלוך וכתמים, לולא היה עסוק מדי בפנטזיה שבה עסק כמעט בכל פעם בה חרון אפו של הר קומנדנט עולה, בה הר קומנדנט עם גוף חזיר ואף של חזיר מפזז בחדר עמוס בלונים אדומים כששיר ילדים (בגרמנית, איך לא) מתנגן ברקע.
מספר שניות לאחר הפיצוץ הוא התעורר משרעפיו, רק כדי לנגב את פניו במטלית לחה משולחנו של הר קומנדנט.
"אין לי תפקיד" הבליחה בו המחשבה.
"מה אעשה?" עקבה השאלה.
קם המוסר ואמר: "על חייל לעשות כדבר מפקדיו."
לכן קם, ועשה כלום.
אירוניה היא לעג נסתר. לפעמים נדמה לי, שהבורא הטוב, היה לו חוש הומור קצת כמו שלי. בכל דבר הוא מצא לנכון לשים קורט אירוניה. את הצדק עשה עיוור, ימין לא יודעת מה שמאל עושה, ושתי אלו, כספירלות צבעוניות המתרוצצות להן על מסך 19" של קצין לוגיסטיקה שהוא בעצם רב-נגד, מתערסלות זו בזו בחיבה מחד ובקינטור מאידך ומוצאות לעצמן ביטוי יפהפה מאין כמוהו בצבא ההגנה לישראל.
"אין לי תפקיד" הבליחה בי המחשבה. חיוך ננסך על פני, וסוף סוף אני יכול ללכת לישון בידיעה שאני קם מחר בבוקר ליום טוב מאתמול.
למען הסר ספק (וביסוס ספק סביר): כל הנכתב בבלוג זה הוא דמיוני לחלוטין. הכותב אינו משרת בצבא ההגנה לישראל, אינו יהודי, אינו זכר, אינו דובר עברית ואף אינו (מבחינה אפיסטמולוגית), Hence אינו קיים ולכן לא ניתן לתבוע אותו לדין על כל או חלק מהכתוב על דף זה. הכותב לא ישא בשום אחריות מכל סוג שהיא, מלבד אחריות לילדיו הממזרים.
וברצינות: כל הכתוב נכתב בהומור ואין לייחס לטקסט משמעות נוספת ו\או אותנתיות כלשהי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
