| 5/2007
יש לכם אבא?
לאחר שריגש אותי, אני מביא לכם את הסיפור הבא, מאת ריק ריילי, מ-Sports Illustrated. הערותיי בסוגריים מרובעים:
אני מנסה להיות אב טוב. לתת לילדי חבטות חוזרות בגולף [mulligans, אסור עפ"י חוקי המשחק]. לעבוד בלילות בשביל לשלם בעבור המסאז' הבא שלהם. לקחת אותם לצילומים של מהדורות בגדי ים.
אבל בהשוואה לדיק הויט, אני מסריח.
85 פעמים הוא דחף את בנו הנכה, ריק, 26.2 מיילים במרתונים. שמונה פעמים הוא לא רק דחף אותו לאורך 26.2 מיילים בכסא גלגלים, אלא גם גרר אותו 2.4 מיילים בדינגי [סירת קטנה] בזמן שהוא שוחה וגם פידל איתו 112 מיילים במושב על הכידון [אופניים] - הכל באותו יום.
דיק גם לקח אותו לעשות קרוס-קאנטרי סקי, לקח אותו על גבו לטיפוס הרים ופעם אחת הוביל אותו לרוחב ארצות הברית על אופניים. גורם לבילוי עם הבן שלך בבאולינג להראות קצת צולע, לא?
ומה ריק עשה בשביל אבא שלו? לא הרבה - מלבד להציל את חייו.
סיפור האהבה החל בווינצ'סטר, מסצ'וסטס, לפני 43 שנים, כאשר ריק נחנק ע"י חבל הטבור בזמן הלידה, ונותר פגוע מוחית וחסר יכולת להפעיל את גפיו.
"הוא יהיה צמח לשארית חייו;" דיק אומר שהרופאים אמרו לו ולאשתו, ג'ודי, כשריק היה בן תשעה חודשים. "שימו אותו במוסד."
אבל ההויטס לא קנו את זה. הם שמו לב שהעיניים של ריק עקבו אחריהם ברחבי החדר. כשריק היה בן 11 הם לקחו אותו למחלקה להנדסה באוניברסיטת טאפס [Tuffs] ושאלו אם יש מ-ש-ה-ו שיכול לעזור לילד לתקשר. "אין סיכוי," דיק אומר שנאמר לו. "לא קורה כלום במוח שלו."
"ספרו לו בדיחה," דיק התריס. הם סיפרו. ריק צחק. מסתבר שה-ר-ב-ה קרה במוח שלו. מצוייד במחשב שאיפשר לו לשלוט על סמן בנגיעה במתג בצד של ראשו, ריק היה סוף סוף מסוגל לתקשר. מילותיו הראשונות? "קדימה ברוינס!" [Boston Bruins, קבוצת הוקי]. לאחר שחבר לספסל הלימודים בתיכון שותק בתאונה ובית הספר ארגן ריצת צדקה בעבורו, ריק ניקר, "אבא, אני רוצה לעשות את זה."
כן, בטח. איך דיק, "חזרזירון" כפי שכינה את עצמו, שמעולם לא רץ יותר ממייל במכה, הולך לדחוף את בנו לאורך חמישה? בכל זאת, הוא ניסה. "אז אני הייתי הנכה," דיק אומר. "כאבו לי השרירים במשך יותר משבועיים."
ביום ההוא השתנו חייו של ריק. "אבא", הוא הקליד, "כשרצנו, זה הרגיש כאילו אני לא נכה יותר!"
והמשפט הזה שינה את חייו של דיק. הוא הפך אובססיבי בנסיון לתת לריק את ההרגשה תדיר ככל שהיה מסוגל. הוא נכנס לכזה כושר שהוא וריק היו מוכנים לנסות את המרתון של בוסטון בשנת 1979.
"בשום פנים ואופן," נאמר לדיק ע"י מנהלי המירוץ. ההויטס לא היו אצן בודד, והם גם לא בדיוק היו מתחרה על כיסא גלגלים. במשך מספר שנים דיק וריק פשוט הצטרפו למסת הרצים בכל אופן, ואז הם גילו דרך להכנס למירוץ באופן רשמי: ב-1983 הם רצו מרתון נוסף כל כך מהר שהם עמדו בזמן הנדרש במוקדמות בשביל השנה שלאחר מכן.
אז מישהו אמר, "היי, דיק, למה לא תריאטלון?"
איך בחור שמעולם לא למד לשחות ולא רכב על אופניים מאז שהיה בן שש הולך לגרור את חמישים הקילוגרמים שהם הבן שלו דרך תראיטלון? עדיין, דיק ניסה.
עכשיו הם כבר עברו 212 תריאטלונים, כולל 15 תחרויות Ironman בהוואי. זה חייב להרוג לך את הסטלה כשאתה סוס בן 25 שנעקף ע"י בחור זקן שגורר אחריו איש מבוגר בדינגי, אתם לא חושבים?
היי, דיק, למה לא לראות איך ילך לך לבדך? "בשום פנים ואופן," הוא אומר. דיק עושה את זה לחלוטין בשביל "ההרגשה המדהימה" שהוא מקבל מלראות את ריק עם חיוך מאוזן לאוזן כשהם רצים, שוחים ורוכבים ביחד.
השנה, בגילאים 65 ו-43 דיק וריק סיימו את המרתון של בוסטון ה-24 שלהם, במקום ה-5,083 מתוך יותר מ-20,000 מתחרים. הזמן הטוב ביותר שלהם? שעתיים וארבעים דקות ב-1992 - רק שלושים וחמש דקות יותר מהשיא העולמי, ש-, במקרה שאתם לא עוקבים אחרי הדברים האלו, מוחזק ע"י בחור שבאותו רגע לא דחף גבר אחר בכיסא גלגלים.
"אין ספק בנידון," ריק מקליד. "אבא שלי הוא האבא של המאה."
ודיק גם הרוויח משהו מכל זה. לפני שנתיים היה לו התקף לב קטן במהלך מירוץ. הרופאים גילו שאחד מהעורקים שלו היה חסום ב-95%. "אם לא היית בכזה כושר מעולה," אחד הרופאים אמר לו, "סביר להניח שהיית מת לפני 15 שנים." אם כך, באופן מסויים, דיק וריק הצילו את החיים אחד של השני.
ריק, שיש לו דירה משל עצמו (הוא מקבל טיפול בבית) ועובד בבוסטון, ודיק, שפרש מהצבא וחי במסצ'וסטס תמיד מוצאים דרכים להיות ביחד. הם נותנים נאומים ברחבי המדינה ומתחרים בתחרויות שוברות גב בכל סוף שבוע, כולל ביום האב הזה.
בלילה הזה, ריק יזמין את אבא שלו לארוחת ערב, אבל את הדבר שהוא באמת רוצה לתת לו הוא לעולם לא יוכל לקנות.
"הדבר שהייתי הכי רוצה," ריק מדפיס, "הוא שפעם אחת אבא שלי ישב בכיסא ואני אדחוף אותו."
לינק למקור, עם הפתעה בסוף - ווידאו של ריק ודיק - http://cjcphoto.com/can/
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
