אני לא זוכר מה אמרה לי, בעודנו יושבים זה לצד זו על מדרגות המתכת במועדון החורבה.
לא שתתי ליבי אליה. אמנם היא מצאה חן בעיני, אבל, אפוף אלכוהול כשהייתי, הבעתי עניין בידידה, שבשערו וזקנו הזכיר לי את ג'יימס הטפילד.
"אתה ממש דומה לג'יימס הטפילד" אמרתי כשבת שחוק לשפתי.
רציתי אותה. יפהפייה ירוקת עיניים, רעמתה שחורה כפחם וחלקה כמשי, שפתיה ענוגות. בחיוכה חשפה את בוהק טור שיניה הסדור וגומות חן שהוסיפו לחינה.
צמידים שחורים שזורי מתכת ענודים לפרקי ידיה. לבושה שחורים, המסתירים את גופה הצעיר ומחמיאים לו בו בעת.
נמשכתי אליה, בעודי אפוף.
אני, לבוש בוודאי בנעלי ספורט, ג'ינס וחולצה צמודה. צעיר, מחפש קרבתן של צעירות מושכות, ממש כמותה.
רגע של שתיקה, ואז, לפני שיכולתי לפענח את המצב, שפתיה רפרפו ברכות על שפתיי.
שמה ומראה נצרבו בזכרוני, כפי הנראה עד קץ הזמן... סיוון.
ובלי קשר, חידוד:
"זרקתי את הבטריה של הפלאפון שלי בחנות צילום, איפה שיש מוכרת שמנה."
עצרו וחישבו על זה שניה... אוקיי, חשבתם? כמו מה זה נשמע?
לי זה נשמע כמו "השלכתי את הסוללה של הסלולר שלי בחנות לממכר צלולואיד, למוכרת צלוליטיס."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
