ישבתי בחדר על המיטה לפחות שעה, לפעמים הסטתי את מבטי לצד לראות אם הוא התקשר, אולי פספסתי את צלצול הטלפון.

אני כל כך מדוכאת עכשיו, אני מרגישה שמצב הרוח שלי קבור כמה מטרים מתחת לפני האדמה וזו הרגשה נוראית, באמת,

אני שונאת לריב איתו כל כך שונאת את זה, כל פעם שאנחנו רבים אני מרגישה כמו ילדה קטנה לידו וזה מעצבן אותי אפילו יותר.

האמת היא שהריבים איתו לעומת אחרים שהיו לי הם הרבה יותר הגיוניים ופחות ילדותיים, זה לא כמו עם נער.. הוא עצמו לא

נער ואני מתחילה לקלוט את זה עכשיו, אני חושבת, אני מנסה להסתכל על עצמי בת 21 וזה קצת מוזר לחשוב על זה, הוא יוצא

עם בת 18, אולי ארבע שנים זה יותר מדי בגיל כזה שאחד בוגר יותר והשנייה צעירה מדי, לא יודעת מה קורה עכשיו אבל הריב

הזה היה כל כך קשה, באמת שמכל הריבים איתו בחצי שנה (שתהיה לנו עוד מעט, אם תהיה) זה היה ללא ספק אחד הקשים,

מצד אחד אני יודעת שלא הייתי בסדר ואולי אני צריכה להתחיל להתחשב בזה שהוא באמת גדול יותר ממני במספר שנים שכן

יכולות להשפיע על הקשר הזה אבל מצד שני הוא צריך להבין שאני עוד בתיכון ולכן אני מתנהגת ככה, לעולם לא תיארתי לעצמי

שאני אהיה החברה של מישהו שגדול ממני בארבע וחצי שנים, זה המון יחסית לכך שאני רק בת 18 עוד חודש, וגם הגיוס שלי

שהתאריך נראה קרוב מתמיד כי זהו זה, אוטוטו אנחנו מסיימים ללמוד, רק כמה בגרויות והכל נגמר, כבר הפסקנו לבוא לבית

הספר, מעכשיו זה השלמות, תיגבורים, מתכונות ובגרויות ו.. זהו, אני מסיימת.

המחשבה הזו קצת מפחידה אותי, זה גם נורא תלוי בקשר שלי עם איתי, אני שונאת את הגיל הזה, הלוואי והייתי עכשיו בכיתה

י' שוב והייתי מכירה אותו, פתאום זה שאתם מחבבים אחד את השניה ובא לכם לנסות לא עובד יותר וזה הופך להיות רציני יותר

ומי שמכיר אותי יודע שאני עוד שטותניקית חסרת גבולות, אני לא באמת בנויה לרצינות ומסגרות, אז פתאום אני כן בנויה לקשר עם

בחור בן 21? מסתבר שכן, בעיקר אחרי שדיברנו על זה אחרי שעברנו שלושה חודשים ראשונים, בכל זאת יש בי פחד מסוים, גם

מהרצינות שהקשר הזה פיתח לעצמו וגם מהמחשבה שהקשר ייפסק עכשיו.

אני מודה בזה, אני לא חושבת שיש משהו אחר שמפחיד אותי ומדאיג אותי יותר מהמחשבה שהקשר הזה עומד להסתיים, זה נראה

לי כל כך מגוחך שדבר כזה יגמר ככה, בעיקר כשאני יכולה לומר עכשיו בלי היסוסים אני מאוהבת בבן אדם הזה יותר מאשר שאני

אוהבת את עצמי, באמת אוהבת אותו, זה אפילו קצת מלחיץ לחשוב על היום שאני אקום בבוקר ולא אוכל להתקשר אליו כדי לשאול

אותו מה שלומו או לאחל לו בוקר טוב כמו מאוהבת קטנה ומטומטמת כי מישהי אחרת תעשה את זה במקומי.

נראה לי רק מהכתיבה פה התחלתי להלחיץ את עצמי יותר, אני מתנהגת בטיפשות ואני יודעת את זה אבל מה אני יכולה לעשות?

אני לא חושבת כשאני עצבנית, כשאני כועסת, כשאני ילדה קטנה.. אני בהחלט לא מצליחה לחשוב טוב כשאני ילדה קטנה ולבינתיים

זה מה שהסקתי מעצמי עד כה.

לכן, תוך כדי הכתיבה פה אני מגיעה למסקנות טובות ונדמה לי שאני הולכת להתקשר אליו ככה לשיחה נוספת.

לפחות עכשיו אני לא צריכה לחכות שהרוחות בינינו ירגעו.

מאוהבת קשה,

אור.