אז כבר שני לילות אני חושבת על השיחה שהייתה לי עם יולי באמצע השבוע.

חשבתי על זה שפעם ראשונה שלמרות שאני לא שם,בטירונות אני מרגישה קצת את מה שהיא מרגישה.

כלכך רציתי לעזור לה איכשהו,כי כאב לי הלב שהיא ככה סובלת.

ובת'כלס זה באמת מבאס שמישהו בגיל שלך הופך אותו לעצום בהשוואה אליך,האדם הקטן.

וזה עוד יותר מבאס לשמוע את החברה הכי טובה בוכה כי משפילים ומענישים אותה ואת כל המחלקה שלה.

והכי מבאס זה לקבל תפקיד שאתה בכלל לא רוצה.[

כלכך קשה לי עם זה.

-

אני יודעת שעוברים את זה מהר,ואז יש לך שירות כרגיל ואז אתה חי את זה בצורה רגילה כחלק מהשגרה.

אבל נורא קשה לי עם העובדות האלה,

ומה לעשות שביום הכנה לצה"ל צדקו.

ואני יודעת שגם אני אסבול ככה באוקטובר הקרוב,ואני אכין את עצמי לזה נפשית.

אני מתחרטת שלא נשארתי בגרעין והייתי יוצאת לשנת שירות ולמסלול ההגשמה.

[לא שזה לא פוטר אותי מהצבא,פשוט הייתי עושה את התפקיד שהייתי רוצה לעשות].

הלכתי,יום ארוך.