..כשהנצח לא נמדד בזמן..

נורא קשה לי שאין לי לאן לשאוף איתך.

כאילו עד עכשיו כל דבר רע שקרה לנו אמרתי לעצמי שזאת רק תקופה ושזה יעבור ושיש לאן לשאוף.

והיום כאילו שנתת לי סטירה ואמרת לי "מותק, תתעוררי! זה המצב וככה זה ישאר, זה לא הולך להתפתח לשום מקום!"

אז נכון, כבר קבענו שלא מתחתנים ותאמין לי שאני שלמה עם ההחלטה הזאת.. אבל וואלה, בין חתונה לבין המצב הקיים ביננו עכשיו יש עוד שלבים רבים בדרך..

ופתאום להבין שיש רק עוד שנה עד שאני מתחילה את החיים שלי.. ולהבין שאתה בכלל לא שותף לרבע מהרצונות והשאיפות שלי בחיים.. ואני תוהה, אם במילא זה הולך להגמר עוד שנה או לפני, אז למה לטרוח?

אז כן, אני נשארת כי אני אוהבת אותך, אבל מתי זה מפסיק להיות מספיק?

זה רק עוד שנה קדימה...

וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי שזאת תקופה רעה ושיש לאן לשאוף, שאנחנו נתאהב שוב חזק יותר, ונפסיק להתווכח, ונסיים צבא ונגור ביחד ונטוס ביחד והכל יהיה בסדר, ושיש לאן לשאוף, ושאולי רק עכשיו אתה עוד ילד קטן ומפונק של אמא שלא רוצה לעשות עם עצמו כלום, ושזה עוד ישתנה.. כי עכשיו זה בסדר, זה מותר..

אבל בין זה לבין לגלות שאתה אפילו לא שואף לשם.. וול.. אני לא יודעת כמה זה מתאים לי.

אז נכון, זה לא רלוונטי לעכשיו, וכרגע האהבה שלנו היא מה שמחזיקה אותנו ביחד..

.אבל מתי זה מפסיק להיות מספיק?

עכשיו שאתה חושב על זה ככה, זה לא קצת מבהיל לחשוב שהשלב שבו אנחנו נמצאים הוא ככל הנראה המקסימום של הקשר? אותי זה דיי מלחיץ.

וכן, אני יודעת שאני חושבת רחוק מדי.. פעם אתה זה שהיה חושב קדימה.