..כשהנצח לא נמדד בזמן..

כמו ערפל שחור שעוטף אותי מסביב,

כמו מפלצת קטנה מתחת למיטה,

כמו חבל עבה שמאיים לחנוק,

ככה אני מרגישה אותו בא

את הדיכאון

ולא משנה כמה אני נלחמת

לא משנה כמה "אני מחליטה שאני נהנית"

ולא משנה איזה גודל החיוך שאני שמה

הוא בא.

הוא מגיע ומשתלט

ואני מרגישה אותו אט אט עוטף את כולי

והסכנה מרחפת מעליי

הסכנה של אולי אני חולה,

ואולי אני מדוכאת,

ואולי אני לא מספיק

ואולי אני קצת יותר מדיי

ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב

שזאת אני שמחליטה

אם להיות שמחה או עצובה

וזה הכל הכל הכל נתון לידיי

כי מי ישלוט בי אם לא אני

(אם לא אני לי, מי לי?)

שיהיה לי בהצלחה עם זה.